בעיצומה של המלחמה, חץ שנורה באקראי מוצא את דרכו אל מלך ישראל המחופש ופוגע בו בנקודת תורפה. המלך, שמבין את חומרת פציעתו, מנסה לסגת מהחזית בחשאי כדי לא לעורר בהלה בקרב לוחמיו.
הירי מתואר במילים אִישׁ מָשַׁךְ בַּקֶּשֶׁת לְתֻמּוֹ, כלומר היורה ירה בתמימות ומבלי לכוון לאדם מסוים. קיימת מחלוקת לגבי זהותו של אותו קשת. יש המפרשים כי מדובר בחייל ממחנה ארם שירה לעבר האויב [ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, דעה אחרת גורסת כי היורה היה דווקא חייל ישראלי שהתכוון לירות על מחנה ארם ופגע במלכו בשוגג. ההיגיון העומד מאחורי תפיסה זו הוא שמלך ארם פקד על חייליו להילחם אך ורק במלך ישראל, ולכן חייל ארמי לא היה יורה חץ באקראי. מכאן נגזר שהיה זה חייל ישראלי [רש"י]. סיבה נוספת לכך שהירי לא כוון אל המלך באופן אישי היא שאחאב היה מחופש ולא ניתן היה לזהותו [מצודת דוד].
החץ פגע במלך בדיוק בֵּין הַדְּבָקִים וּבֵין הַשִּׁרְיָן. שריון עשוי לרוב ממספר חלקים כדי לאפשר גמישות, והחץ חדר בדיוק בנקודות התורפה שבהן החלקים מתחברים [ביאור שטיינזלץ]. יש המסבירים כי הפגיעה הייתה באזור הרצועה המחברת את הכובע אל השריון [רש"י]. גישה מפורטת יותר מתארת את מבנה השריון כעשוי ברזל מנוקב שעליו מורכבים קשקשים שנועדו לחסום חצים. קשקשים אלו נקראים דבקים משום שהם דבוקים לשריון. החץ שנורה חדר במדויק בין אחד הקשקשים לשריון עצמו, נכנס דרך נקב ופילח את גופו של המלך [מצודת דוד].
בעקבות הפגיעה פונה אחאב לָרַכָּב, הוא מנהיג המרכבה, ומצווה עליו: הֲפֹךְ יָדְךָ, כלומר שנה את כיוון הנסיעה ושוב לאחור [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. אגב כך, אף על פי שהמילה נכתבת ברבים, מסורת הקריאה היא בלשון יחיד, יָדְךָ [מנחת שי]. המלך מבקש וְהוֹצֵאתַנִי מִן הַמַּחֲנֶה, כדי לעבור מהמערכה הראשונה בחזית אל המערכות האחוריות והמוגנות יותר [רש"י].
את בקשת הנסיגה הוא מנמק במילים כִּי הָחֳלֵיתִי, כלומר נפצעתי או נעשיתי חולה. המלך הרגיש שפציעתו אנושה ועלולה לגרום לאובדן דם רב [ביאור שטיינזלץ], אך הוא בחר את מילותיו בקפידה. הוא אמר לרכב שהוא חולה ולא גילה לו שנפגע מחץ, כדי לא להבהיל אותו. המלך חשש שאם דבר הפציעה ייוודע, תפרוץ חרדה וכל הצבא ינוס מהמערכה [מצודת דוד].