בשעת משבר עמוק, מלך יהודה אינו פונה לפתרונות צבאיים או מדיניים, אלא מביא את האיום הפיזי ישירות אל המרחב המקודש ביותר, ומשליך את יהבו על בורא עולם. כאשר המלך מקבל את הספרים, כלומר את האיגרות והמכתבים ששלח מלך אשור [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], הוא עולה לבית ה' כדי להציג את חומרת האיום.
הפרשנים עומדים על הפער הלשוני בפסוק: חזקיהו לוקח "ספרים" בלשון רבים, אך הפעולה וַיִּפְרְשֵׂהוּ נאמרת בלשון יחיד. גישה אחת מסבירה כי חזקיהו פרס כל איגרת ואיגרת בפני עצמה [מצודת דוד, רד"ק]. לעומת זאת, הגישה המרכזית גורסת כי הפריסה התמקדה באיגרת אחת ספציפית, אותו ספר שבו נכתבו דברי החירוף והגידוף כנגד ה' [רלב"ג, רד"ק בשם אביו, אברבנאל], ויש המזהים איגרת זו כמכתבו של רבשקה [ביאור שטיינזלץ]. נציגי מלך אשור לא הסתפקו באיומים בעל פה, אלא העלו את הגידופים על הכתב, ולכן חזקיהו מציג את הכתב עצמו לפני ה' [רלב"ג].
מעשהו של חזקיהו נובע מכך שהדברים כוונו ישירות כלפי ה' [אברבנאל]. בהנחת האיגרת לפני ה', חזקיהו מעורר את רחמי שמים ומדגיש את הניגוד בין סנחריב, המתהדר בתואר "המלך הגדול", לבין ה' שהוא בורא השמים והארץ. אף שלסנחריב ישנו כוח צבאי עצום בדרך הטבע, חזקיהו מבקש התערבות נסית. הוא טוען כי אמנם אשור החריבה אומות אחרות ושרפה את אלוהיהן, אך היו אלו אלילי עץ ואבן. כעת, משנשלח המלאך לחרף אלוהים חיים, חזקיהו מבקש שה' ישיב לסנחריב כגמולו כדי למנוע חילול השם, ויושיע את ישראל למען ידעו כל ממלכות הארץ כי הוא האלוהים לבדו [אברבנאל].