לאחר דברי נבואה מליציים, עובר הכתוב לסגנון ישיר וברור המבטיח הגנה מוחלטת על ירושלים, ומפרט שלב אחר שלב כיצד צבא אשור לא יצליח אפילו לקיים מצור ממשי על העיר [ביאור שטיינזלץ].
תחילה מובטח כי מלך אשור לֹא יָבֹא אֶל הָעִיר הַזֹּאת. מכיוון שצבא אשור כבר חנה מחוץ לירושלים, הכוונה אינה להגעה אל סביבות העיר, אלא לכך שהאויב לא יצליח לכבוש אותה או להיכנס לתוכה, שכן מחנהו ניגף מחוץ לחומות [רד"ק]. בנוסף, ה' מבטיח כי האויב וְלֹא יוֹרֶה שָׁם חֵץ, כלומר לא ישליך ויירה חיצים לעבר העיר [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
ההבטחה ממשיכה וקובעת וְלֹא יְקַדְּמֶנָּה מָגֵן, כאשר משמעות השורש ק.ד.מ היא לערוך דבר מה לפני העיר [מצודת ציון]. הפרשנים מסכימים כי תיאור זה מתייחס לטקטיקת הלחימה שבה נושאי המגינים הם הראשונים להתקרב אל החומות כדי להבקיע אותן. הכתוב מבטיח שחיילי אשור לא יגיעו אל החומה כדי להרוס אותה בגרזנים בעודם מוגנים תחת מגיניהם [רלב"ג, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. מבחינה לשונית, יש המפרשים שחסרה כאן אות יחס והכוונה היא שלא יקדמו את העיר "במגן" [רד"ק], ויש המפרשים שחסר נושא המשפט והכוונה היא שלא יתקרב "איש מגן" [רלב"ג].
לבסוף נאמר וְלֹא יִשְׁפֹּךְ עָלֶיהָ סֹלְלָה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהסוללה היא תל עפר גדול ששופכים וצוברין מול חומות העיר כדי להגביה את פני השטח, וכך לאפשר לחיילים לטפס ולחדור פנימה [רש"י, מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. המונח סֹלְלָה נובע מכך שאת צבור האדמה היו כובשים, חובטים ודוחסים בחוזקה באמצעות עצים ופטישים, כדי ליצור משטח יציב וסלול [רש"י]. מנגד, ישנה גישה המפרשת את הסוללה לא כתל עפר, אלא כמכונת מצור גדולה המשליכה אבנים כבדות בכוח רב במטרה להפיל את החומות [רלב"ג].