בפסוק זה פונה ה' אל סנחריב מלך אשור בתוכחה, ומבטל את גאוותו על ניצחונותיו הצבאיים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי הפסוק נועד להבהיר למלך אשור שהוא אינו אלא כלי שרת המבצע תוכנית אלוהית שנקבעה מראש, ועל כן אין לו על מה להתפאר [רש"י, רלב"ג, רד"ק, אברבנאל].
הֲלֹא שָׁמַעְתָּ לְמֵרָחוֹק אֹתָהּ עָשִׂיתִי לְמִימֵי קֶדֶם וִיצַרְתִּיהָ: ה' שואל את סנחריב האם לא שמע דרך הנביאים כי הגזרה על ניצחונותיו נקבעה על ידי ה' עוד מזמן רחוק [רש"י, מצודת דוד, רלב"ג, אברבנאל]. ההצלחה הצבאית של אשור עלתה במחשבה ותוכננה עוד מימי קדם, מששת ימי בראשית [רש"י, רלב"ג, אברבנאל].
עַתָּה הֲבֵיאתִיהָ: רק עכשיו הוצאתי את הגזרה הקדומה אל הפועל, ואתה הוא רק הכוח המבצע שדרכו הבאתי את החורבן על העמים [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, שטיינזלץ]. הפרשנים מדמים זאת לגרזן שאינו יכול להתפאר על החוטב שמניף אותו, שכן הכל מאת ה' [רד"ק, אברבנאל].
וּתְהִי לַהְשׁוֹת גַּלִּים נִצִּים עָרִים בְּצֻרוֹת: ביצוע הגזרה הוא הפיכתן של ערים מבוצרות וחזקות לעיי חורבות.
הפרשנים מסבירים את המילים המיוחדות בפסוק:
המילה לַהְשׁוֹת משמעותה חורבן, שממון ושואה [רש"י, מצודת ציון, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. מבחינה דקדוקית, שורש המילה הוא ש.א.ה, והיא נכתבה כאן באופן חסר ללא האות אל"ף [מנחת שי, רד"ק].
המושג גַּלִּים מתאר תלים של אדמה ועיי חורבות [מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
לגבי המילה נִצִּים, קיימות שתי גישות: גישה אחת מסבירה שמדובר בפרחים וצמחים שצומחים על גבי תלי האדמה השוממים לאחר החורבן [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון]. גישה שנייה מפרשת את המילה מלשון חורבן והריסה [רד"ק].
מנגד, קיימת גישה פרשנית חלופית ושונה לחלוטין לפסוק, ולפיה הפסוק אינו מדבר על הגזרה להחריב את אומות העולם, אלא מתייחס לעיר ירושלים. לפי פירוש זה, ה' אומר: את ירושלים יצרתי וכוננתי מימי קדם, האם יעלה על הדעת שעַתָּה הֲבֵיאתִיהָ – כלומר, האם עכשיו אביא אותה למצב של חורבן, שבו תהפוך לעיי חורבות ותושביה יהיו חלשים? קריאה זו הופכת את הפסוק לשאלת תמיהה רטורית, המדגישה שה' לא יאפשר למלך אשור להחריב את עירו [רד"ק, אברבנאל].