הצלתה של ירושלים מובטחת לא בזכות מעשיהם של תושביה, אלא מתוך רצונו של ה' להגן על כבודו מפני המחרפים אותו.
ההבטחה כִּי מִירוּשָׁלִַם תֵּצֵא שְׁאֵרִית וּפְלֵיטָה מֵהַר צִיּוֹן בנויה ככפל עניין במילים שונות, ומטרתה להדגיש כי ירושלים היא זו שתיוותר ותינצל מידו של סנחריב מלך אשור [מצודת דוד]. אותה שארית ניצולה מורכבת מן הצדיקים ומאלו המקיימים את התורה שייצאו מהר ציון [רד"ק].
בהמשך מוסבר המניע לישועה זו: קִנְאַת ה' תַּעֲשֶׂה זֹּאת. רוב הפרשנים מסכימים כי הנס לא יתרחש בזכותם של ישראל, שכן הם אינם ראויים לו, בין היתר בשל מעשיו הרעים של אחז המלך הקודם [רש"י, רלב"ג]. הסיבה האמיתית לישועה היא קנאתו של ה' לכבודו ולשמו, בעקבות הגידופים והחירופים שהטיחו בו מלך אשור ושליחו רבשקה [רש"י, מצודת דוד, רלב"ג, רד"ק]. פעולה זו של קנאה תצא לפועל במאמרו של ה' [רד"ק].
המילה צְבָאוֹת המופיעה בסוף הפסוק היא תופעה ייחודית של מילה הנקראת במסורת הקריאה אך אינה כתובה בטקסט עצמו [רד"ק, מנחת שי]. קריאת מילה זו רומזת לכך שהנקמה באשור תתבצע בשני אופנים: תחילה על ידי ה' בעצמו, ולאחר מכן באמצעות צבאות המלאכים שלו, כפי שאכן קרה כאשר מלאך ה' יצא והכה במחנה אשור [מנחת שי].