תארו לעצמכם עיר שלמה מוקפת באויבים חזקים שמדברים בזלזול, והתושבים בטוחים שאין להם שום סיכוי להינצל. זה בדיוק מה שקרה בירושלים כשהצבא של סנחריב מלך אשור הגיע אליה. ה' מחליט להציל את העיר, אבל לא בגלל שהתושבים היו מושלמים או שהגיע להם נס. למעשה, בגלל המעשים הרעים של המלך הקודם אחז, הם לא היו ראויים לישועה. הסיבה האמיתית להצלה היא קִנְאַת ה'. מלך אשור והשליח שלו הטיחו עלבונות ודיברו בזלזול כלפי ה', ולכן ה' פועל כדי להגן על כבודו ועל שמו הגדול.
ה' מבטיח שמהעיר תצא שְׁאֵרִית וגם וּפְלֵיטָה. שתי המילים האלו מדגישות את אותו הרעיון: תהיה קבוצה של אנשים שתישאר ותינצל מהאויב. האנשים האלו הם הצדיקים שמקיימים את התורה.
בסוף הפסוק אנחנו קוראים את המילה צְבָאוֹת, למרות שיש כאן תופעה מיוחדת והמילה הזו בכלל לא כתובה בתוך הטקסט של התנ"ך. הקריאה של המילה הזו רומזת לנו איך בדיוק ה' יעצור את צבא אשור. ההצלה תגיע לא רק מאת ה' בעצמו, אלא גם בעזרת צבאות המלאכים שלו, שייצאו ויעצרו את מחנה האויב.