דבר ה' המופנה אל מלך אשור מציג עמדה של שליטה מוחלטת וידיעה אלוהית כוללת מול גאוותו של המלך. ה' מבהיר לסנחריב כי כל מהלכיו הצבאיים ותחושת העליונות שלו אינם נעלמים מעיניו, וכי הצלחתו אינה נובעת מכוחו העצמי אלא מאת ה'.
הצירוף וְשִׁבְתְּךָ וְצֵאתְךָ וּבֹאֲךָ מבטא את מעקב ה' אחר כל שלבי מסעו של המלך. רוב הפרשנים מסבירים זאת מבחינה גיאוגרפית וצבאית: ישיבת המלך בארצו, יציאתו למלחמה ולכיבוש ארצות, ובואו אל ערי יהודה וארץ ישראל [רלב"ג, רד"ק, אברבנאל]. כל המהלכים הללו היו גלויים וידועים מראש, ואף סודרו והוכוונו מאת ה' [אברבנאל]. גישה נוספת, הנשענת על תרגום יונתן, יוצקת למילים אלו משמעות של תכנון ואסטרטגיה: הישיבה של המלך במועצת שריו כדי לטכס עצה, יציאתו לנהל את הקרב בפועל, וכניסתו לארץ ישראל [רש"י, מצודת דוד, רד"ק].
ביחס למילה הִתְרַגֶּזְךָ, הפרשנים מצביעים על שילוב של כעס, גאווה ותנועה פזיזה. המילה מתפרשת כדיבורים רוגזים, חרופים וגידופים שהטיח המלך כלפי מעלה [רד"ק, ביאור שטיינזלץ, אברבנאל], וכן כביטוי של חרדה, פזיזות, התעוררות ורעש [רש"י, מצודת ציון]. המלך התגאה, ניסה להטיל אימה על ה', וייחס את הצלחותיו לעצמו מתוך שאננות. הוא דיבר כלפי ה' כאילו היה אלוהי עץ ואבן, וחשב בטעות כי ה' אינו יכול לו וצריך לירא מפניו [רלב"ג, רד"ק].
נקודת המפתח בנבואה זו היא ההבחנה שעושה ה' לגבי סיבת העונש הממשמש ובא. ה' מבהיר למלך אשור כי הוא אינו עתיד להיענש על עצם כיבוש הארצות, החורבן שזרע או המצור על ירושלים, אלא אך ורק בגלל אותה התרגזות, גאווה וזלזול כלפי ה' [אברבנאל]. כתגובה ליומרתו של המלך, ה' עתיד להוכיח לו מי הוא האדון האמיתי ומי העבד. הוא יעשה זאת על ידי השפלתו, וינהג בו כפי שנוהגים בבהמה או בדג – ישים חַח (קרס ברזל) באפו ומתג בשפתיו כדי להובילו בניגוד לרצונו אל המקום שממנו בא. דימוי ציורי זה מכוון למגפה הפתאומית שעתידה להכות במחנה אשור, אשר תאלץ את המלך לסגת ולשוב לארצו בבושת פנים [רלב"ג, אברבנאל].