סופו הטראגי והמשפיל של סנחריב, מלך אשור העוצמתי, מתרחש לא בשדה הקרב, אלא במקדש אלילו ועל ידי יוצאי חלציו. לאחר שניצל ממפלת מחנהו בירושלים, הוא נמצא מִשְׁתַּחֲוֶה בֵּית נִסְרֹךְ אֱלֹהָיו. בעוד שיש מי שמסביר כי נסרוך הוא שמו של אחד מאלילי אשור [ביאור שטיינזלץ], מסורת הפרשנים מלמדת כי מדובר למעשה בנסר מתיבתו של נח, שאותו הפך סנחריב לאלוהות ולו סגד [רש"י, מצודת דוד].
בעודו כורע ומשתחווה, וְאַדְרַמֶּלֶךְ וְשַׂרְאֶצֶר בָּנָיו הִכֻּהוּ בַחֶרֶב. הרקע לרצח האב על ידי בניו נובע מהבטחה אכזרית שהשמיע סנחריב, והגיעה לאוזניהם. מתוך ניסיון להבין את סוד כוחו של עם ישראל ואת העובדה שה' נלחם עבורם, נאמר לסנחריב כי זכות זו נובעת מעקדת יצחק, שבה אברהם העלה את בנו לעולה. בתגובה, החליט סנחריב להקריב גם הוא את שני בניו לאלוהיו [רד"ק]. בנוסף, נדרו להקריב את בניו נבע מניסיון פוליטי להציל את חייו שלו מפני שרי הממלכה, שזעמו עליו לאחר שבניהם שלהם נהרגו במערכה הכושלת בירושלים [רש"י]. כששמעו הבנים על תוכניתו של אביהם לשחוט אותם, הם הקדימו והכו אותו בחרב.
רצח זה מהווה עונש אלוהי רב-עוצמה. אילו היה סנחריב מת יחד עם צבאו בירושלים על ידי מלאך ה', היה הדבר נחשב לו לכבוד. מותו בחרפה, על ידי בניו שלו, נועד לנקום את פשעיו ולהודיע את קלונו לעיני כל העולם [חומת אנך]. נקמה זו מרומזת גם במסורת הקריאה של הפסוק: המילה בָּנָיו נקראת בקריאה המסורתית (קרי) אך אינה מופיעה בטקסט הכתוב עצמו (כתיב). השמטה זו מהכתוב והוספתה בקריאה נועדו להדגיש ולהבליט את העובדה שהרעה קמה עליו מתוך ביתו שלו, כנקמת ה' גלויה לעין כול [מנחת שי, רד"ק].
לאחר הרצח, וְהֵמָּה נִמְלְטוּ אֶרֶץ אֲרָרָט. הבנים המתנקשים ברחו לאררט, שהייתה באותה עת מדינה עצמאית בגבול הצפוני של אשור, מחוץ לתחום שליטתה וסמכותה [ביאור שטיינזלץ]. בעקבות בריחתם, וַיִּמְלֹךְ אֵסַר־חַדֹּן בְּנוֹ תַּחְתָּיו – בן אחר של סנחריב תפס את כס המלוכה במקומו [ביאור שטיינזלץ].