מפלת ענק ופתאומית פוקדת את צבא אשור בשערי ירושלים, רגע לפני כיבוש העיר. אירוע דרמטי זה מתרחש מיד לאחר נבואת הישועה של ישעיהו, כאשר סנחריב חוזר ממסע המלחמה שלו בכוש ושב להטיל מצור על ירושלים [רש"י, מצודת דוד, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ, רד"ק]. על פי מסורת חז"ל, נס ההצלה התרחש בליל הפסח, אשר חל ביום השלישי למחלתו הקשה של המלך חזקיהו, ובאותו הלילה שרו ישראל שירת הודאה לה' [רד"ק].
המילים וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא מכוונות לאותו הלילה שבו נאמרה נבואת ישעיהו, כאשר צבא אשור הגיע עד לעיר נֹב הסמוכה לירושלים [רש"י, רלב"ג]. באותו הלילה יצא מלאך ה' והכה בצבא. באשר למספר העצום של ההרוגים, מֵאָה שְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אָלֶף, הפרשנים מדגישים כי לא מדובר בחיילים פשוטים, אלא שכולם היו ראשי גייסות, שרים וקצינים עטורי כתרים [רש"י, רד"ק]. המכה עצמה הייתה פלאית: נשמתם של החיילים נשרפה בעוד גופם ולבושם נותרו שלמים, בדומה לאופן שבו מתו בני אהרון [רד"ק].
התיאור וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר אינו מתייחס למתים כמובן, אלא לסנחריב ולקומץ הניצולים המעט שנותר בחיים, אשר התעוררו וראו סביבם גופות מכל עבר [מצודת דוד, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. הכתוב ממשיך ומתאר וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים. השימוש במילה מֵתִים נועד להבהיר שאלו אכן גופות ללא רוח חיים, שכן לעיתים המילה "פגר" יכולה לתאר גם גוף חי [רלב"ג]. המילה כֻלָּם אינה מציינת הכחדה מוחלטת של כל החיילים עד האחרון שבהם, אלא משמשת כדרך התבטאות נבואית שנועדה להמחיש כי רובו המוחלט והמכריע של המחנה הושמד, בעוד מיעוט קטן נותר בחיים [רלב"ג].