דברי התוכחה מופנים כלפי האויב מתוך תמיהה על עזות המצח שלו וחוסר ההבנה אל מול מי הוא עומד. הקריאה אֶת מִי חֵרַפְתָּ וְגִדַּפְתָּ נועדה לעורר אותו לחשוב מדוע לא שם אל לבו להבין כלפי מי באמת הוא מפנה את עלבונותיו [מצודת דוד].
המשך הפסוק, וַתִּשָּׂא מָרוֹם עֵינֶיךָ, מתאר הרמת מבט כלפי מעלה, אל השמים ורום הרקיע [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הרמת העיניים משמשת ביטוי לגאווה עצומה וגודל לבב, אשר השיאו והטעו אותו לנהוג בחוצפה וביוטי כזה [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ].
החוצפה והגידוף מופנים עַל קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל, כאשר המילה עַל משמשת כאן במשמעות של "אֶל" [רד"ק]. חומרת המעשה מודגשת בכך שהפגיעה מכוונת כלפי ה׳, הנמצא בתכלית הרוממות [רלב"ג].