בשעת משבר קיומי, מופנית בקשה נואשת להתערבות אלוהית ולתפילה בעקבות דברי חרוף וגידוף של אויב המאיים להחריב את המעט שנותר מהעם.
המילה אוּלַי אינה מבטאת ספק, אלא תקווה ובקשה במשמעות של "הלוואי", מתוך ציפייה שה׳ ישים לב וישמע את הדברים [מצודות]. מטרת שליחותו של רבשקה הייתה לְחָרֵף אֱלֹהִים חַי, כלומר לטעון בחוצפה כי ה׳ לא יוכל להציל את ירושלים מידו. גידוף זה כלפי ה׳ נתפס גם כפגיעה וביזוי של עם ישראל עצמו [רד"ק].
סביב הביטוי וְהוֹכִיחַ בַּדְּבָרִים קיימת מחלוקת בין הפרשנים, הנסובה על השאלה מי הוא הנושא של פעולת ההוכחה ומה מהותה:
גישה אחת מייחסת את הפעולה לה׳. לפי פירוש זה, ה׳ יתווכח וישיב על דברי הגידוף ששמע [מצודות, שטיינזלץ]. מעבר לוויכוח מילולי, יש המפרשים שה׳ יוכיח את כוחו ואת צדקת ישראל באמצעות עשיית נס גלוי [שטיינזלץ], או שיעניש ויפרע מרבשקה על הדברים החצופים שהשמיע [רד"ק].
גישה שונה מייחסת את הפעולה לרבשקה עצמו. לפי קו חשיבה זה, רבשקה השמיע דברי גידוף [רד"ק], ו"הוכיח" את טענותיו בכך שהראה כיצד הוא מצליח בכל מסעותיו הצבאיים, וכך ניסה לתת תוקף למילותיו [רש"י].
לאור המצב החמור, עולה הבקשה וְנָשָׂאתָ תְפִלָּה אל ה׳ [מצודת דוד] בעבור הַשְּׁאֵרִית הַנִּמְצָאָה. שארית זו היא קבוצת הניצולים מעם ישראל שנותרה בתוך ירושלים, וזאת לאחר שכל שאר ערי המבצר ביהודה כבר נכבשו ונפלו בידי מלך אשור [מצודת דוד, שטיינזלץ].