רגע לכידתו של צדקיהו מלך יהודה מהווה את נקודת השבר הסופית של המרד בבבל. לאחר הימלטותו מהעיר הנצורה, המלך נלכד ומובא לעמוד לדין על מעשיו בפני הכובש הבבלי, שם נחרץ גורלו וגורל ממלכתו.
בתחילת המהלך, חיילי בבל וַיִּתְפְּשׂוּ את צדקיהו, כלומר אחזו בו בחזקה [מצודת ציון]. לאחר מכן הם מעלים אותו אֶל מֶלֶךְ בָּבֶל רִבְלָתָה. עולה השאלה מדוע המפגש מתקיים ברבלה ולא בירושלים. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא כי אמנם נבוכדנאצר הגיע בתחילה לירושלים, אך בעקבות התארכות ימי המצור הוא הניח את צבאו להמשיך במלאכה והלך לרבלה. לכן, כאשר נלכדה העיר, נאלצו להעלות את צדקיהו אליו [רד"ק, מצודת דוד, חומת אנך]. מנגד, קיימת מסורת מדרשית המציגה תמונה שונה, לפיה נבוכדנאצר כלל לא עלה לירושלים. על פי גישה זו, מי שניהל את המצור בפועל היה שר צבאו נבוזראדן, אלא שדמות דיוקנו של נבוכדנאצר הייתה חקוקה על מרכבתו של השר, ואימת המלך הייתה מוטלת עליו כאילו הוא עומד לפניו ממש [רד"ק, חומת אנך].
כאשר צדקיהו מובא למשפט, הכתוב מציין וַיְדַבְּרוּ אִתּוֹ מִשְׁפָּט. הפרשנים מסכימים כי מדובר בתוכחה קשה ובוויכוח על כך שצדקיהו הפר את שבועתו לה' ומרד במלך בבל [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. זהו משפט של מורד במלכות ועובר על שבועה, שבעקבותיו נגזר עונשו האכזרי של צדקיהו [רלב"ג].
חלק מהמפרשים מצביעים על הבדל לשוני מעניין בין פסוק זה לבין הפסוק המקביל בספר ירמיהו. בעוד שכאן נאמר "וַיְדַבְּרוּ" בלשון רבים ו"מִשְׁפָּט" בלשון יחיד, בירמיהו נכתב "וַיְדַבֵּר אִתּוֹ מִשְׁפָּטִים" [מנחת שי, מלבי"ם]. ההסבר להבדל זה הוא שכאן מתואר המשפט המדיני שערכו לו שרי מלך בבל על עצם המרידה, ולכן הפועל הוא ברבים. לעומת זאת, למלך נבוכדנאצר עצמו היו טענות אישיות ומשפטים נוספים נגד צדקיהו, שכן על פי מסורת חכמים, צדקיהו ראה בעבר את נבוכדנאצר אוכל ארנבת חיה, נשבע לו שלא יגלה את קלונו, אך לבסוף הפר את שבועתו וסיפר על כך [מלבי"ם].