נקודת הזמן המתוארת מהווה ציון דרך גורלי בתולדות עם ישראל, הרגע שבו חדר הכוח הבבלי אל תוככי ירושלים והחל את תהליך חורבן הבית. אף שחומת העיר הובקעה כבר בתשעה בתמוז, הכשדים נכנסו לירושלים רק בשבעה באב. פער הזמנים נוצר משום שהלוחמים היהודים עמדו בפרץ ונלחמו בגבורה במשך חודש שלם, עד שהרעב הכריע והחליש אותם לחלוטין [אברבנאל].
עם כניסת הצבא, הגיע נבוזראדן, שהיה רַב־טַבָּחִים – השר הממונה מטעם מלך בבל על ההוצאות להורג [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. ציון התאריך של הגעתו, השבעה בחודש החמישי (אב), מעורר קושי, שכן בספר ירמיהו נכתב שהאירוע התרחש בעשרה בחודש. הפרשנים מסכימים כי אין כאן סתירה, אלא תיאור של שלבים שונים בתהליך החורבן. השבעה בחודש מציין את מועד כניסת האויב להיכל. במשך שלושה ימים, השביעי, השמיני והתשיעי, שהו הגויים במקדש, אכלו, שתו וקלקלו בו כרצונם [רד"ק, אברבנאל, חומת אנך]. רק ביום התשיעי סמוך לחשיכה הציתו את האש, והמקדש המשיך לבעור לאורך כל היום העשירי. לפיכך, השבעה באב מסמל את תחילת החורבן והכניסה לעיר, ואילו העשרה בו מסמל את סיום שריפת המקדש [רלב"ג, מלבי"ם].
אמנם רוב השריפה התרחשה בעשרה באב, אך חכמים קבעו את צום תשעה באב משום שתחילת הפורענות היא העיקר [אברבנאל]. יתרה מזאת, ליום העשירי ישנה משמעות רוחנית מורכבת של צרה ונחמה הכרוכות זו בזו: ביום זה כילתה האש את המבנה הפיזי, ובכך שפך ה' את חמתו על עצים ואבנים במקום להשמיד כליל את עם ישראל [חומת אנך].
באשר לשנת המלכות של נבוכדנאצר, הכתוב מציין כי זו השנה התשע עשרה למלכו, בעוד שבסוף ספר ירמיהו מוזכרת השנה השמונה עשרה. רוב הפרשנים מסבירים כי מדובר באותו מניין עצמו מנקודות מבט שונות: זו הייתה השנה התשע עשרה לעצם עלייתו לשלטון, אך השנה השמונה עשרה מאז שכבש את יהויקים מלך יהודה [מצודת דוד, רד"ק, אברבנאל]. גישה נוספת מציעה כי האירוע התרחש בדיוק בתפר שבין סוף השנה השמונה עשרה לתחילת השנה התשע עשרה [רד"ק, אברבנאל].