חורבן המקדש לווה בפירוק שיטתי של כלי הקודש הכבדים והגדולים ביותר. הפרשנים מציינים כי פירוט צורתם, עניינם ותכליתם של כלי הנחושת המוזכרים כאן כבר נמסר בהרחבה בתיאור בניית בית המקדש על ידי שלמה, ולכן אין צורך לחזור ולבאר זאת שוב במקום זה [רלב"ג, אברבנאל].
הכתוב מונה כמה מהכלים המרכזיים שניקחו: עַמּוּדֵי הַנְּחֹשֶׁת הם שני העמודים העצומים, יכין ובועז, שניצבו בתוך בית ה' [ביאור שטיינזלץ]. הַמְּכֹנוֹת הם כני ובסיסי הנחושת שעליהם עמדו הכיורים [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], ואילו יָם הַנְּחֹשֶׁת היה מכל מים גדול, מעין גיגית ענקית שנועדה לרחצה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
הבבלים לא לקחו את הכלים בשלמותם, אלא שִׁבְּרוּ כַשְׂדִּים אותם תחילה. הסיבה לשבירת הכלים נבעה מכך שהיה קשה מאוד לטלטל אותם כמות שהם בשל גודלם, וכן משום שהבבלים לא ראו בהם חשיבות ולא היה להם צורך בהם ככלים שלמים, ולכן העדיפו לשבור אותם ולשאת את הנחושת כחומר גלם לבבל [ביאור שטיינזלץ].