לאחר עשרות שנים של שבי, חילופי השלטון באימפריה הבבלית מביאים לתפנית דרמטית ובלתי צפויה בגורלו של המלך הגולה. עם מותו של נבוכדנצר, עולה לכס המלוכה בנו, אוויל מרודך. מיד עם עלייתו לשלטון, הוא משחרר את יהויכין, כאשר המילים מִבֵּית כֶּלֶא משמעותן הוצאתו מבית המאסר, והפועל נָשָׂא מכוון לכך שהגביה והרים את ראשו, כלומר העניק לו גדולה וכבוד מיד עם צאתו לחופשי.
הפרשנים עומדים על סתירה בולטת בתאריך האירוע: בעוד שפסוק זה מציין כי המאורע התרחש בְּעֶשְׂרִים וְשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ, בספר ירמיהו נכתב כי הדבר קרה בעשרים וחמישה בחודש.
גישה אחת מסבירה כי מדובר בתהליך מתמשך; בעשרים וחמישה בחודש החל תהליך הוצאתו של יהויכין מבית האסורים, ובעשרים ושבעה הושלם המהלך כאשר הוענקו לו כבוד וגדולה [מלבי"ם, רלב"ג].
עם זאת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים קושרת את פערי התאריכים לשרשרת אירועים סוערת סביב מותו של נבוכדנצר. לפי מסורת זו, בעשרים וחמישה בחודש מת נבוכדנצר, ובעשרים ושישה הוא נקבר. אולם, בעשרים ושבעה בחודש, הוציא אוויל מרודך את גופת אביו מקברה וגרר אותה בחוצות.
המניע למעשה חריג זה שנוי במחלוקת. יש המסבירים כי המטרה הייתה להודיע לכולם על מותו ובכך לבטל את גזרותיו הקשות [רש"י, מצודת דוד]. לעומתם, פרשנים אחרים מתארים פחד עמוק של אוויל מרודך מפני אביו. בעבר, נבוכדנצר איבד את שפיותו וחי עם חיות השדה, ובאותה תקופה מלך תחתיו בנו. כאשר חזרה דעתו של נבוכדנצר והוא שב לכסאו, הוא השליך את בנו לבית האסורים. בשל טראומה זו, אוויל מרודך חשש שאביו אינו באמת מת ועלול לשוב, ולכן הוציאו מהקבר כדי לוודא את מותו באופן מוחלט [רד"ק, רלב"ג].
זווית ייחודית מוסיפה כי יהויכין עצמו הוא שיעץ לאוויל מרודך להוציא את גופת אביו ולנתחה לאיברים כדי להבטיח שלא ישוב לחיים, ובתמורה לעצה זו, שוחרר יהויכין מן הכלא וזכה למעמדו הרם [אברבנאל].
הפרשנים מסכימים כי גרירת גופתו של נבוכדנצר היוותה התגשמות של נבואת ישעיהו: "ואתה השלכת מקברך כנצר נתעב". בנוסף, מתוך התיארוך המדויק של שנת שלושים ושבע לגלות יהויכין כשנתו הראשונה של אוויל מרודך, ניתן לחשב ולהסיק כי תקופת שלטונו של נבוכדנצר נמשכה ארבעים וארבע שנים [רלב"ג].