לאחר חורבן ירושלים, שארית הפליטה שנותרה ביהודה נמצאה בשפל ובחרדה קיומית מפני האימפריה הבבלית. על רקע מתוח זה, גדליהו, המושל החדש שמונה מטעם הבבלים, מנסה לבסס יציבות, להרגיע את הציבור ולכרות עמם ברית של שלום.
הוא פותח בהבטחה של וַיִּשָּׁבַע לָהֶם, המהווה שבועת אמונים שנועדה להבטיח כי לא יאונה להם כל רע [שטיינזלץ]. מטרת השבועה הייתה להפיג את הפחד המתמיד של העם מפני הכשדים, ולהבטיח לאנשי הצבא כי הם לא יילקחו בשבי או יוכו [מצודת דוד, אברבנאל]. גדליהו יכול היה להעניק ביטחון זה משום שהחזיק בסמכות רשמית ובייפוי כוח מאת מלך בבל לעשות בארץ כרצונו [שטיינזלץ].
כאשר גדליהו אומר אַל־תִּירְאוּ מֵעַבְדֵי הַכַּשְׂדִּים, מציגים הפרשנים שתי גישות לזהותם של אותם עבדים. גישה אחת מסבירה כי הכוונה היא לעמים השכנים שסביב ירושלים, שהיו משועבדים לבבל. גדליהו מרגיע את העם שאם יקבלו על עצמם את עול מלך בבל, הם לא יצטרכו לחשוש מפני עמים אלו. גישה אחרת מפרשת כי ההבטחה מתייחסת לפקידים ולאנשי הצבא הכשדים שהושארו בארץ. העם חשש שמא יהפוך לעבד נרצע של אותם פקידים מקומיים, ועל כך משיב גדליהו כי שעבודם יהיה אך ורק למלך בבל עצמו, ולא לעבדיו [מלבי"ם].
עם זאת, הבטחת הביטחון של גדליהו אינה חינם, אלא תלויה בתנאי ברור: וְעִבְדוּ אֶת־מֶלֶךְ בָּבֶל. עליהם לקבל על עצמם את השעבוד באופן תמידי [אברבנאל], כאשר משמעותה המעשית של עבודה זו היא כניעה לשלטון באמצעות תשלום מס לאימפריה [מצודת דוד].
הבטחה זו של גדליהו טמנה בחובה פוטנציאל גדול לשיקום. אילו היו הדברים מתנהלים כסדרם, היו יהודים רבים שברחו לארצות שכנות שבים ומתקבצים אל יהודה, והארץ לא הייתה נשארת שוממה. אולם, תכנית זו נגדעה באבה בשל קשר פוליטי. ישמעאל בן נתניה, שהונע מקנאה בשל היותו מזרע המלוכה ומגיבוי של מלך בני עמון שרצה לסכל את השלטון הבבלי, רצח את גדליהו. רצח זה ניפץ את הברית, עורר מחדש את אימת הכשדים בקרב הניצולים, והוביל בסופו של דבר לבריחת שארית העם למצרים, בניגוד מוחלט לאזהרותיו של נביא ה' [אברבנאל].