חורבנה המוחלט של ירושלים בא לידי ביטוי בשריפתם של מוקדי הכוח הרוחניים, השלטוניים והחברתיים כאחד. העובדה כי בֵּית ה' ובֵּית הַמֶּלֶךְ נשרפו יחד אינה מקרית; מוסדות אלו נבנו באותה תקופה וחרבו באותה העת, שכן הצלחתו והישרדותו של שלטון המלוכה היו תלויים לחלוטין בקיומו של בית המקדש [אברבנאל].
לאחר תיאור חורבן המקדש והארמון, מפרט הכתוב את שריפת שאר המבנים בעיר, תוך התמקדות במושג בֵּית גָּדוֹל. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שביטוי זה מכוון לבתיהם של האנשים הגדולים, כלומר בתי המידות של השרים, העשירים ונכבדי העיר.
יש מי שמסביר כי ציון המבנים הללו בא למעשה להגביל ולדייק את האמירה הכללית שקדמה לו, וְאֵת כָּל בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם. לפי הבנה זו, השריפה לא כילתה את כל בתי העיר ללא יוצא מן הכלל, אלא כוונה באופן ספציפי ובלעדי רק לבתיהם של האנשים החשובים [מצודת דוד].
לצד הפירוש המזהה את הבתים הגדולים כבתי השרים והנכבדים, קיימת גם פרשנות רוחנית למושג זה. על פי גישה זו, בֵּית גָּדוֹל מתייחס גם לבתי הכנסת ולבתי המדרש, שזכו לכינוי זה משום שבהם מגדילים את התורה ואת התפילה [רש"י].