חורבן ירושלים מגיע לשלביו הסופיים עם הגלייתם ההמונית של תושבי יהודה ששרדו את המלחמה. פעולת ההגליה שמבצע נבוזראדן מקיפה קבוצות אוכלוסייה שונות, החל מאלו ששהו בתוך העיר הנצורה, דרך אלו שבחרו להיכנע מראש, ועד לתושבי ערי השדה.
לגבי הַנִּשְׁאָרִים, הפרשנים מסכימים כי מדובר בפשטות באותם אנשים ששרדו את המצור בתוך העיר ולא נהרגו [מצודת דוד]. לעומתם, הקבוצה המכונה הַנֹּפְלִים מורכבת מאנשים שפעלו מיוזמתם ועזבו את העיר עוד בטרם נכבשה. הם יצאו אל נבוכדנצר, הסגירו את עצמם לידיו ושכנו בין הכשדים [רש"י, רד"ק, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. התרגום הארמי לפסוק מבהיר כי מדובר באנשים שקיבלו על עצמם את משמעתו של מלך בבל וסרו למרותו [רד"ק]. מבחינה לשונית, הצירוף עַל־הַמֶּלֶךְ בָּבֶל חורג מכללי הדקדוק הרגילים, שכן ה"א הידיעה נוספה למילה הראשונה בנסמך, בדומה לצירוף "הארון הברית" [רד"ק].
הקבוצה השלישית המוזכרת היא יֶתֶר הֶהָמוֹן, שפירושו העם הרב [מצודת ציון]. בעוד שהקבוצות הקודמות מתייחסות לתושבי ירושלים עצמה, צירוף זה מכוון לכלל האנשים שנותרו בשאר ערי יהודה [מצודת דוד]. קיים הבדל כתיב מעניין בין תיאור זה לתיאור המקביל של אותם אירועים בספר ירמיהו: בעוד שכאן נכתבה המילה הֶהָמוֹן באות ה', בירמיהו היא נכתבה באות א' – "האמון" [מנחת שי].