יצא לכם פעם לפחד ממישהו כל כך, עד שהייתם חייבים לבדוק שוב ושוב שהוא באמת עזב? זה בדיוק מה שקרה למלך בבל החדש, אוויל מרודך. אבא שלו, נבוכדנצר, היה מלך קשוח מאוד. פעם אחת בעבר, נבוכדנצר איבד את שפיותו וחי בחוץ עם חיות השדה, ואוויל מרודך מלך במקומו. אבל כשאבא שלו חזר לעצמו, הוא השליך את בנו לכלא. בגלל הזיכרון המפחיד הזה, כשאבא שלו מת בעשרים וחמישה בחודש, הבן עדיין רעד מפחד. הוא חשש שאולי אבא שלו לא באמת מת ועלול לחזור שוב. לכן, רק בְּעֶשְׂרִים וְשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ, הוא הוציא את אבא שלו מהקבר כדי להוכיח לכולם שהוא באמת איננו, ובכך גם לבטל את כל הגזרות הקשות שלו.
ברגע שאוויל מרודך הרגיש בטוח בשלטון שלו, הוא עשה מעשה מפתיע. הוא שחרר את יהויכין, מלך יהודה, שהיה גולה וכלוא שם עשרות שנים. הוא הוציא אותו מִבֵּית כֶּלֶא, כלומר מבית האסורים. הפסוק גם מספר שהמלך החדש נָשָׂא את ראשו של יהויכין. הכוונה היא לא שהוא הרים אותו בידיים, אלא שהוא הגביה את המעמד שלו והעניק לו כבוד וגדולה מיד עם צאתו לחופשי.