שמואל ב, פרק א׳, פסוק י״ד

דוד מזדעזע ממעשהו של הנער ושואל אותו אֵיךְ לֹא יָרֵאתָ לִשְׁלֹחַ יָדְךָ לְשַׁחֵת אֶת מְשִׁיחַ ה', כלומר כיצד העז להרוג את מי שה' ציווה למשוח למלך. אף על פי ששאול גסס וביקש את מותו, המעשה נחשב לחטא חמור משום שהאיסור האלוהי על רצח גובר על בקשתו של מלך בשר ודם. דוד דן את הנער למוות ללא עדים, על סמך הודאתו והתכשיטים שהביא עמו, כפסיקת חירום שנועדה להרתיע מפני פגיעה במוסד המלוכה. תדהמתו של דוד מחוסר היראה של הנער נובעת מההנחה שהיה ישראלי, או מההבנה כי מדובר בעמלקי שניצל את ההזדמנות לנקום בשאול, כאשר מסורת נוספת מזהה את הנער כדואג האדומי שקיבל את עונשו על רצח כוהני נוב.