שמואל ב, פרק א׳, פסוק כ״ב

שאול ויהונתן היו לוחמים עשויים ללא חת שעמדו איתנים בלב המערכה. גם כאשר ראו סביבם מִדַּם חֲלָלִים של רעיהם מישראל, הם המשיכו להכות באויביהם בעוז, והרגלם הקבוע היה כי נשקם לֹא נָשׂוֹג אָחוֹר, כלומר מעולם לא נרתעו לאחור מתוך מורך לב. אומנות המלחמה שלהם הייתה מושלמת: קֶשֶׁת יְהוֹנָתָן לא נסוגה מלהכות באויב מרחוק, ואילו בקרב פנים אל פנים וְחֶרֶב שָׁאוּל חדרה בעוצמה מֵחֵלֶב גִּבּוֹרִים, מבעד לשומן גופם של שונאיהם, ומעולם לא הייתה תָּשׁוּב רֵיקָם מבלי להכריע את היריב. לאור גבורה זו, דוד מצהיר בקינתו כי כשם שהם לא נרתעו, כך גם אנו לא ניסוג מלהלל את נשקם חרף האובדן הכבד.