תארו לעצמכם שאתם צועדים בדרך, ומישהו עומד מרחוק וצועק עליכם מילים לא נעימות. האם הייתם מצליחים לשתוק ולא לענות לו? דוד המלך ואנשיו נמצאים בדיוק במצב הזה. הם הולכים בדרך, ושמעי הולך בְּצֵלַע הָהָר, כלומר בצדו של ההר. שמעי נמצא לְעֻמָּתוֹ, ממש מול דוד, ולא מפסיק לקלל ולזרוק אבנים. בגלל שההר היה רחוק, האבנים לא באמת פגעו בדוד או באנשיו, אלא רק נזרקו לכיוון הכללי שלהם. בנוסף לאבנים שמעי גם וְעִפַּר בֶּעָפָר, כלומר זרק עפר באוויר, והמטרה של כל המעשים האלה הייתה פשוט לבייש ולהעליב את דוד המלך.
דווקא ברגע הקשה הזה, אנחנו רואים כמה דוד הוא מיוחד. במקום לכעוס, לענות או לנסות להתחבא, דוד בוחר לשתוק. הוא שולט בעצמו בצורה מעוררת פלא ומקבל את המצב הקשה הזה באהבה ובאמונה בה׳. למרות הגבורה והשתיקה של דוד, המסע הארוך והמילים הפוגעות של שמעי השאירו בסוף את דוד ואת האנשים שאיתו עייפים ועצובים מאוד.