יצא לכם פעם לבנות מחנה או מבצר ולהיות בטוחים שאף אחד, אבל ממש אף אחד, לא יצליח להיכנס אליו? ככה בדיוק הרגישו תושבי העיר יבוס. דויד המלך רצה לחזק את הממלכה שלו, והשלב הכי חשוב היה לכבוש את ירושלים, שבאותם ימים נקראה יבוס. היבוסים שגרו שם לא היו צבא ענק או לוחמים מפורסמים, אבל כשהם ראו את דויד מתקרב, הם החליטו לא לוותר. הם סמכו על החומות החזקות שלהם וצעקו אל דויד לֹא תָבוֹא הֵנָּה, כי הם היו בטוחים שאין לו שום סיכוי לעבור את הביצורים שלהם.
כדי להיות בטוחים שדויד לא ייכנס, הם חסמו את שער העיר בדרך מיוחדת. הם הושיבו שם אנשים עיוורים ופיסחים, כלומר אנשים שמתקשים לראות או ללכת. היבוסים חשבו לעצמם שדויד הוא מלך מכובד, והוא בטח לא ירצה לפגוע באנשים כאלה, ולכן הוא פשוט יסתובב ויחזור הביתה. אבל דויד היה חכם. הוא הבין שאי אפשר להיכנס דרך השער, ושהוא חייב למצוא דרך יצירתית לעקוף את החסימה ולהיכנס מהצד השני.
דויד הבטיח שמי שיצליח להגיע אל צינור המים של העיר, לעבור דרכו ולסלק את החסימה, יקבל תפקיד חשוב ויהיה שר הצבא שלו. יואב בן צרויה האמיץ היה הראשון שעשה זאת וזכה בתפקיד. בזכות התושייה הזו, דויד הצליח לכבוש את מְצֻדַת צִיּוֹן, שהייתה מבנה מוגן וחזק מאוד ליד העיר. אחרי הניצחון, שונה השם של המקום, והפסוק מספר לנו שהִיא עִיר דָּוִיד, כי מאותו יום המצודה החזקה נקראה על שמו של המלך.