התיישבותו של חצי שבט מנשה בעבר הירדן לוותה בהתרחבות טריטוריאלית משמעותית. הפרשנים מסכימים כי המילים הֵמָּה רָבֽוּ מספקות את הסיבה להתרחבות זו: בעקבות הגידול הדמוגרפי של השבט, נאלצו בני מנשה להגדיל את גבולות נחלתם [רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם]. לאחר שחזרו מהמלחמה למקומם המקורי, המקום היה צר מלהכילם, ולכן הם התפשטו אל השטחים שעזבו אחיהם אשר הלכו לאזור ההגריאים [מצודת דוד]. יתרה מכך, קצב הריבוי שלהם היה גדול יותר באופן יחסי מזה של שבטי ראובן וגד, עובדה שהצריכה התפשטות נרחבת יותר אל שטחים חדשים [מלבי"ם].
מבחינה גיאוגרפית, גבולות ההתיישבות השתרעו מאזור הבשן שבצפון לכיוון מערב, עַד־בַּעַל חֶרְמוֹן וּשְׂנִיר וְהַר־חֶרְמוֹן [ביאור שטיינזלץ]. אף שבתורה השם שניר מופיע לרוב כשם נרדף לחרמון, האזכור הנפרד שלהם בפסוק זה רומז לכך שחלקים שונים של רכס ההרים הגדול נקראו בשמות נפרדים [ביאור שטיינזלץ]. מבחינה לשונית, המילה וּשְׂנִיר נכתבת ונקראת באות שי"ן שמאלית [מנחת שי].