מתוך שושלת ארוכה של כוהנים, הכתוב עוצר כדי להעניק ציון לשבח ולייחד את עזריה כדמות מפתח במקדש. עם זאת, המילים הוּא אֲשֶׁר כִּהֵן מעוררות קושי כפול, הן כרונולוגי והן הגיוני. ראשית, צדוק הוא זה ששימש ככוהן הגדול הראשון עם הקמת המקדש בימי שלמה, ולא עזריה שהיה מצאצאיו. שנית, כוהנים רבים וגדולים שירתו בבית המקדש לאורך השנים, ומתעוררת השאלה מדוע דווקא עזריה זוכה לתואר הבלעדי כמי שכהן בבית [רש"י, רלב"ג, רד"ק].
כדי ליישב קושי זה, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים אינה רואה במילים אלו תיאור של הכוהן הראשון, אלא תיאור של מסירות נפש. על פי פירוש זה, עזריה הנזכר כאן הוא הכוהן הגדול שפעל דורות לאחר מכן, בימי המלך עוזיהו. כאשר המלך ניסה להיכנס להיכל ולהקטיר קטורת בניגוד להלכה, עזריה לא נשא לו פנים, חס על כבוד הכהונה ומנע ממנו את המעשה תוך סיכון חייו. בשל עמידתו האמיצה על קדושת הבית, הכתוב חולק לו כבוד מיוחד ומגדיר אותו כמי שבאמת כהן במקדש [רש"י, מצודת דוד, רד"ק].
מנגד, ישנה גישה השומרת על הרצף הכרונולוגי של תקופת שלמה, ומציעה כי עזריה זכה לתוארו בזכות אריכות ימים מופלגת. לפי דעה זו, בימי בניין המקדש עזריה היה עדיין צעיר, אך הוא האריך ימים באופן חריג והמשיך לכהן בתפקידו ככוהן גדול ברציפות עד לימי המלכים עוזיהו וחזקיהו. בשל שנות שירותו הרבות, הוא הוכתר כמי שכהן בבית [רד"ק].
הסבר היסטורי נוסף מציע כי עזריה, שהיה מן השרים, הפך לכוהן הגדול מיד לאחר בניין המקדש וסיום כהונת צדוק, אם בשל כישוריו היתרים ואם בשל קרבתו ואהבתו למלך שלמה [רלב"ג]. מנקודה זו ואילך, עזריה ובניו אחריו הפכו לשושלת המרכזית של הכוהנים הגדולים והמפורסמים ביותר לאורך כל ימי הבית הראשון, שושלת המונה שנים עשר כוהנים מצדוק ועד שריה שחי בזמן חורבן הבית [רש"י, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ].