חתימת פרשת התיישבותם של השבטים בעבר הירדן המזרחי מסתיימת בטרגדיה של גלותם, מהלך היסטורי שכיוון ה' באמצעות אימפריית אשור. המילה וַיָּעַר משמעותה עורר [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], והביטוי רוח פול מכוון לרצונו של מלך אשור [מצודת ציון].
באשר לזהותם של מלכי אשור הנזכרים בפסוק, קיימת מחלוקת מעניינת בין הפרשנים. מחד גיסא, יש הסבורים כי פול ותלגת פלנסר הם למעשה אדם אחד, שנקרא גם סנחריב והיו לו שמות נוספים [רלב"ג]. מאידך גיסא, גישה אחרת רואה בהם שני מלכים נפרדים שפעלו בתקופות שונות, ובכך מסבירה את שלבי הגלות. לפי תפיסה זו, הגלות לא התרחשה בבת אחת: תחילה הגיע פול בימי מנחם בן גדי והגלה את שבט ראובן וחלק משבט גד. שאר בני גד וחצי שבט מנשה נשארו באזור הגלעד והתרבו בו, עד שבא תלגת פלנסר בימי פקח והגלה גם אותם. גלות ראשונית זו של ראובן וגד הובילה לביטול מצוות שנות היובל, שכן ארץ ישראל כבר לא הייתה מיושבת בכל יושביה [מלבי"ם].
הגולים נלקחו לאזורים הממוקמים בצפון מערב ממלכת אשור, אזורים הכוללים את צפון מדי, צפון סוריה ועיראק של ימינו [ביאור שטיינזלץ]. המילים וּנְהַר גּוֹזָן מלמדות כי הם יושבו בסמוך לאותו נהר [מצודת דוד]. אל המקומות הללו גלו בהמשך גם שאר עשרת השבטים, אלא שבספר מלכים הם מכונים "ערי מדי" במקום "הרא" [רלב"ג].
הפסוק נחתם בציון העובדה המצערת שהגולים נותרו שם עַד הַיּוֹם הַזֶּה. הפרשנים מסכימים כי משמעות הדבר היא ששבטים אלו מעולם לא שבו לארצם. גם כאשר גולת יהודה יצאה מבבל ושבה לארץ ישראל בימי עזרא כדי לבנות את הבית השני, שבטי עבר הירדן לא חזרו עמהם ונותרו בגלותם.