הבגידה הרוחנית של השבטים מוצגת לא רק כחטא, אלא כמעשה חסר היגיון בסיסי. הכתוב מציין כי השבטים וַיִּמְעֲלוּ, כלומר פשעו [ביאור שטיינזלץ], בה׳ אלוהי אבותיהם, ובמקום להישאר נאמנים לו, הם בחרו לזנות אחרי אלוהי העמים המקומיים.
הפרשנים מסכימים כי ישנה אירוניה מרה בבחירתם של השבטים, שכן הם התפתו לעבוד דווקא את האלילים של אותם עמים שה׳ כבר השמיד מפניהם. מתוך כך עולה תמיהה גדולה על עיוורונם של השבטים: היה עליהם לשים אל לבם ולהבין שאם אותם אלילים זרים היו חסרי כוח ולא הצליחו להציל אפילו את עמם שלהם מן ההשמדה, הרי שבוודאי לא יוכלו להעניק עזרה או ישועה לישראל.