שבטי עבר הירדן המזרחי איחדו את כוחותיהם הצבאיים והעמידו צבא משותף, גדול ומיומן. הרישום המפורט משקף התפקדות צבאית מסודרת של הגברים הכשירים ללחימה מתוך שבטים אלו, אשר נרשמו איש על דגלו ולבית אבותיו, בדומה למפקד בני ישראל במדבר [מלבי"ם]. התפקדות זו נערכה ככל הנראה בימי המלכים יותם וירבעם [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ], ומטרת ההתאספות של השבטים יחד הייתה יציאה למלחמה נגד ההגריאים [רש"י].
הלוחמים שהתקבצו היו מִן בְּנֵי חַיִל [מצודת דוד], כלומר אנשים אמיצים וגיבורים, והם אחזו במיומנויות לחימה מגוונות. תיאורם כדֹרְכֵי קֶשֶׁת מצביע על אופן הפעלת הנשק: הלוחם היה דורך ברגלו על הקשת כדי למתוח אותה היטב, וכך יכול היה לירות את החץ למרחק רב [מצודת ציון]. בנוסף, הם מוגדרים כלְמוּדֵי מִלְחָמָה, כלומר אנשים מאומנים שהורגלו בלחימה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. מבחינה דקדוקית, המילה "למודי" משמשת כאן כשם תואר המעיד על מומחיותם ועל תכונתם, ולא כפועל סביל [רד"ק]. בסך הכל נמנו באותו מפקד ארבעים וארבעה אלף ושבע מאות ושישים יֹצְאֵי צָבָא, שהם האנשים הראויים והכשירים לצאת למערכות המלחמה [מצודת דוד].