לאחר ההקדמה שפירטה את מעמדו המורכב של ראובן בין השבטים, הכתוב חוזר אל רשימת היוחסין עצמה [ביאור שטיינזלץ]. החזרה על המילים בְּנֵי רְאוּבֵן נועדה לחדש את רצף הדברים ולהתחיל את תיאור השושלת מחדש, לאחר שהופסקה בעקבות הסטייה לענייני מעמדו [רד"ק, רש"י].
אף על פי שזכות הבכורה המעשית, הכוללת נטילת פי שניים בנחלה, עברה לידי יוסף, התואר בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל נותר צמוד לשמו של ראובן. הישארות התואר נועדה בראש ובראשונה לכבודו ולתפארתו של יעקב אבינו, שכן ראובן מבטא את כוחו וראשית אונו של יעקב, אשר שמר על טהרתו במשך שמונים וארבע שנים טרם לידתו [חומת אנך].
לשמירת התואר ישנה גם משמעות רוחנית עמוקה הנוגעת לתיקון חטאו של אדם הראשון. שלוש העבירות החמורות תוקנו על ידי שלושת האבות: אברהם תיקן את חטא העבודה הזרה כשמסר עצמו לכבשן האש, יצחק תיקן את עוון שפיכות הדמים בעקדת יצחק כשהכין עצמו להישחט לעולה לה', ויעקב תיקן את פגם גילוי העריות בטהרתו יוצאת הדופן שהתבטאה בהולדת ראובן. מכיוון שביעקב נחתם והושלם תיקון האבות, נשאר לראובן שם הבכורה כרמז להשלמת מהלך זה [חומת אנך].
בנוסף לכך, הדגשת בכורתו של ראובן באה להגן על כבודם של יעקב, לאה וראובן עצמו. מכיוון שידוע כי יעקב סבר בליל החתונה שהוא נושא את רחל, היה מקום לחשש שראובן ייחשב כבן שנולד מתוך בלבול זהות ומחשבה על אישה אחרת. התואר "בכור ישראל" מעיד כי בזכות צדקתה וטהרת לבה של לאה אמנו, ראובן נולד טהור וכשר לחלוטין, והדבר מחייב לחלוק לו את הכבוד הראוי כבכור [חומת אנך].