בעוד שההנהגה הרוחנית של הדור, המיוצגת על ידי בני עלי, הולכת ומשחיתה את דרכיה, צומחת ברקע הנהגה חדשה וטהורה העתידה לתפוס את מקומה. ה׳ אינו ממתין לשקיעתה של ההנהגה הישנה, אלא מכין מראש את מחליפה, כך ששמשו של שמואל זורחת עוד בטרם שקעה שמשם של בני עלי [אלשיך, ביאור שטיינזלץ].
עלייתו של שמואל מתוארת במילים הֹלֵךְ וְגָדֵל וָטוֹב. הפרשנים מסכימים כי אין מדובר כאן בגדילה פיזית בלבד, אלא בהתפתחות מתמדת בחכמה וביראת ה' [מצודת דוד]. ככל ששמואל גדל בגופו, כך הלך והטיב את דרכיו, ועלה ממדרגה למדרגה [רד"ק, מלבי"ם]. ניקוד המילה וָטוֹב בקמץ מלמד כי "הטוב" עצמו גדל עמו; בניגוד לטבע העולם, שבו נערים מתבגרים נוטים לעיתים לפנות אחר הכבוד וההנאות, צדקתו של שמואל התפתחה בד בבד עם בגרותו [אלשיך]. בנוסף, תיאור זה בא ללמד על צדקתו המוחלטת של שמואל, ולהבהיר כי למרות שפסק הלכה בפני רבו – מעשה שעלול להיחשב כחטא הגורר ירידה מגדוּלה – הוא נותר צדיק, פעל רק כדי להפריש מאיסור, והמשיך לגדול ולהתעצם [חומת אנך].
שלמותו של שמואל באה לידי ביטוי כפול, גַּם עִם ה' וְגַם עִם אֲנָשִׁים, שכן אורחותיו היו מתוקנים וישרים בשני המישורים [רד"ק]. הוא שמר על תמימות ושלמות עקבית, כך שחסידותו הייתה זהה לחלוטין בין אם עמד לבדו מול קונו ובין אם היה בחברת בני אדם [אלשיך].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים עִם אֲנָשִׁים מעידות על כך שדעתו של שמואל הייתה מעורבת עם הבריות והוא היה אהוב ומקובל על כולם, בניגוד גמור לבני עלי שהיו שנואים על העם [מלבי"ם, מצודת דוד]. מתוך כך, מתגלה דינמיקה חברתית מפתיעה: למרות ששמואל סירב ללמוד ממידותיהם הרעות של בני עלי, הוא עדיין זכה לאהבתם. בניגוד ליוסף, שהביא את דיבת אחיו אל אביהם ובשל כך נשנא עליהם, שמואל התנהל בחכמה. ה׳ נתן עליו חן, ובני עלי – אליהם רומזת במיוחד המילה אֲנָשִׁים – כלל לא חשדו בו שהוא מרגל אחריהם או מביא את דיבתם רעה אל עלי אביהם [אברבנאל, מצודת דוד]. יתרה מכך, יחסו המכבד לאֲנָשִׁים התבטא גם בכך שנזהר שלא להורות הלכה בפני גדולי הדור [חומת אנך].