השחיתות של בני עלי מתחילה בביסוס נוהג פסול שהפך לממוסד, תוך ניצול כוחם ומעמדם כלפי מביאי הקרבנות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים וּמִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים אֶת־הָעָם אינן מתייחסות לדין תורה, אלא למנהג קבוע וחוק שרירותי שהכהנים המציאו וקבעו לעצמם. משמעות המילה מִשְׁפַּט כאן היא מנהג, והמילה אֶת פירושה עם.
התיאור של כׇּל־אִישׁ זֹבֵחַ זֶבַח, מכוון להקרבת קרבן שלמים. על פי דין התורה, בקרבן זה ישנה חלוקה מוסדרת: החלבים מוקטרים על המזבח, הכהנים מקבלים אך ורק את החזה והשוק, ושאר הבשר שייך לבעלים שהביאו את הקרבן. אולם, הכהנים נהגו בגזל ולקחו לעצמם חלקים מתוך הבשר השייך לבעלים [רש"י, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
חומרת החטא באה לידי ביטוי גם בדרך שבה התבצעה הלקיחה. הפעולה התרחשה כאשר וּבָא נַעַר הַכֹּהֵן כְּבַשֵּׁל הַבָּשָׂר. הכהן לא הגיע בעצמו לקבל את חלקו בדרך מכובדת, אלא שלח את משרתו, דבר המצביע על זדון, זלזול והפעלת כוחניות [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. הנער הגיע כאשר וְהַמַּזְלֵג שְׁלֹשׁ הַשִּׁנַּיִם בְּיָדוֹ. המַּזְלֵג הוא כלי דמוי קלשון בעל שיניים, שנועד לנעוץ בבשר ולהוציאו מהסיר [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. השימוש הספציפי במזלג בעל שלוש שיניים לא היה מקרי, והוא נועד לאפשר לנער הכהן לשלוף כמות גדולה מאוד של בשר בבת אחת, כמות שהבעלים יקפידו עליה ולא ימחלו על לקיחתה [מצודת דוד, מלבי"ם].
תהליך זה משקף את דרכו של יצר הרע, המחטיא את האדם תחילה בעבירה קלה יחסית ומוביל אותו בהדרגה לחטאים חמורים יותר. בשלב זה, הכהנים לקחו מן הבשר המתבשל רק לאחר הקטרת החלבים לה', אך כפי שמתברר בהמשך, חטא זה סלל את הדרך לאיסור חמור בהרבה של דרישת בשר חי עוד בטרם הקטרת החלב, מצב בו הבשר אסור לחלוטין באכילה לכל אדם [אלשיך].