התנהלותם של בני עלי במשכן שילה משקפת שחיתות עמוקה וניצול בוטה של מעמדם. במקום להסתפק במתנות הכהונה המוגדרות והקצובות שהעניקה להם התורה, הם הנהיגו שיטת גזל אלימה ושרירותית כלפי עולי הרגל.
התיאור מתחיל בפעולה אגרסיבית: וְהִכָּה, הכהן היה מכה בכוח רב במזלג הברזל אל תוך הבשר שהתבשל, במטרה לנעוץ ולהעלות נתחים גדולים ככל האפשר [מצודת דוד, רד"ק, מלבי"ם]. המזלג ננעץ בתוך כלי הבישול השונים: בַכִּיּוֹר א֣וֹ בַדּוּד א֤וֹ בַקַּלַּחַת א֣וֹ בַפָּרוּר. הפרשנים מסכימים כי מדובר בסוגים שונים של כלי בישול וקדרות. יש המפרטים כי הדוד הוא סיר, הקלחת היא יורה גדולה והפרור הוא מחבת [רש"י]. מעבר להבדלים הטכניים בין הכלים, השימוש בכלים השונים מצביע על גודל הזבח: שור גדול התבשל בכיור, בהמה קטנה יותר בדוד, וגדי קטן בפרור [מלבי"ם].
אולם, הכהנים לא הבחינו בין סוגי הכלים וגדלי הזבחים. כֹּל אֲשֶׁר יַעֲלֶה הַמַּזְלֵג, כלומר כל הבשר שעלה בבת אחת על שיני המזלג [רד"ק], יִקַּח הַכֹּהֵן בּוֹ, באמצעות המזלג [מצודת דוד, מלבי"ם]. התנהלות זו עמדה בניגוד מוחלט לדין התורה המקצה לכהנים חלקים מסוימים בלבד, בעוד בני עלי לקחו לעצמם נתחים ככל העולה על רוחם [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. הם השתמשו באותו מזלג גדול והכו בכוח גם בסירים הקטנים ביותר, כדי להבטיח שיעלו בידם חתיכות גדולות ללא שום התחשבות בבעל הקורבן [מלבי"ם].
העוול מתעצם בסוף הפסוק: כָּכָה יַעֲשׂוּ לְכָל יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים שָׁם בְּשִׁלֹה. הַבָּאִים הם האנשים שהגיעו כדי לזבוח [מצודת דוד]. הכהנים פעלו באותה אטימות כלפי כולם, מבלי להתחשב בשאלה אם המקריב עשיר או עני, או אם משפחתו גדולה וזקוקה לבשר הזבח [מלבי"ם]. ציבור עולי הרגל, שהגיע לשילה מתוך יראת כבוד כלפי הכהנים, עמד חסר אונים מול הממסד המושחת ולא היה יכול להתנגד למעשי החמס [ביאור שטיינזלץ].