חטאם של בני עלי מתבטא לא רק בלקיחת נתחים שלא כדין, אלא גם בפגיעה חמורה בסדר הקדוש של עבודת הקורבנות מתוך חוסר סבלנות וזלזול. על פי סדר ההקרבה התקין, לאחר שחיטת זבח השלמים ופירוקו, יש לזרוק את הדם ולהקטיר את החלב על המזבח, ורק לאחר מכן מותר לאכול מן הבשר [ביאור שטיינזלץ]. אולם, הכהנים נהגו לדרוש את חלקם בְּטֶרֶם יַקְטִרוּן אֶת הַחֵלֶב. בכך עשו רעה גדולה, שכן הם הקדימו את אכילתם לחלקו של ה', והותירו את החלבים מונחים בחמה בזמן שהם עצמם כבר אכלו, בעוד שזכותם ליהנות מהקורבן חלה רק לאחר שהמזבח קיבל את שלו [רד"ק, מלבי"ם].
נוסף על הקדמת הזמן, הכהנים שינו גם את אופן לקיחת הבשר. במקום להמתין שהבשר יתבשל ולקחת מן הסיר בעזרת המזלג כפי שנקבע, נער הכהן היה דורש מהמקריב בָּשָׂר... חָי, כלומר בשר שעוד לא התבשל [מצודת ציון], במטרה לִצְלוֹת אותו [מצודת דוד, מלבי"ם].
הפרשנים מציגים גישות שונות לגבי הדרך שבה התנהל נער הכהן מול האיש הזובח. יש המסבירים כי הנער ניסה לשכנע את המקריב בטענה שהדבר משתלם לו: אם ייתן את הבשר בעצמו, יוכל לבחור לתת נתח קטן יותר מזה שהיה עולה באקראי במזלג, ובנוסף יחסוך מעצמו את הטרחה שבבישול הבשר ותיבולו, שכן הכהן לֹא יִקַּח ממנו בשר מְבֻשָּׁל [מלבי"ם]. מנגד, יש המצביעים על כך שההבטחה לא לקחת בשר מבושל לא תמיד קוימה; פעמים רבות, לאחר שהנער לקח בשר חי לצלי, הוא היה חוזר ולוקח גם מן הבשר המבושל. כאשר המקריב היה מנסה למחות ומבקש להמתין כראוי עד שהכהן יזרוק את הדם ויקטיר את החלב, הנער היה דוחה את דבריו, טוען שהוא זה שמבצע את העבודה על המזבח, ודורש לקבל את הבשר מיד [רד"ק].