העונש המושת על בית עלי בפסוק זה אינו השמדה מוחלטת, אלא גזירה של סבל מתמשך, כאב נפשי וטרגדיה משפחתית לדורות. הפסוק פונה לעלי בגוף שני, אך למעשה מתייחס לזרעו העתידי [מצודת דוד, רד"ק].
תחילה, ה' מבהיר כי וְאִישׁ לֹא אַכְרִית לְךָ מֵעִם מִזְבְּחִי. בניגוד לציפייה שעונש חמור יוביל להכחדת המשפחה, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהשארת הצאצאים בחיים היא עונש כבד יותר ממוות. זרעו של עלי ימשיך לשרת במקדש, אך במעמד שפל ומבוזה, בעודם רואים כיצד התפקידים החשובים והמנהיגות עוברים לכהנים ממשפחה אחרת [מלבי"ם, רלב"ג, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. עונש זה של חיים בצל השפלה קשה יותר מהכחדה, בדומה לבקשת דוד על אויביו "אל תהרגם פן ישכחו עמי", כדי שיחיו ויראו ברעתם [רד"ק, אברבנאל].
מצב זה יוביל לתוצאה של לְכַלּוֹת אֶת עֵינֶיךָ – ציפייה ממושכת וחסרת תוחלת לגדולה שאינה מגיעה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], ומראה עיניים של הצלחת האחרים מול עוניים שלהם [מלבי"ם]. יחד עם זאת יבוא עונש וְלַאֲדִיב אֶת נַפְשֶׁךָ. הפרשנים מסבירים כי המילה וְלַאֲדִיב היא היפוך אותיות של השורש ד.א.ב (כמו ולדאיב), ומשמעותה גרימת צער עמוק, יגון ודאבון נפש [רש"י, מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
החלק האחרון של הפסוק גוזר מוות טרגי על צאצאי המשפחה: וְכָל מַרְבִּית בֵּיתְךָ יָמוּתוּ אֲנָשִׁים. המילה מַרְבִּית מתפרשת כגדולי הבית, רוב המשפחה, או אלו שטופחו וגודלו בה [מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסכימים כי המילה אֲנָשִׁים מכוונת כאן לבחורים צעירים הנמצאים בשיא כוחם [רש"י, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
מדוע נגזר עליהם למות דווקא כבחורים? רוב הפרשנים מסבירים כי האבל והצער על מותו של בחור גדולים לאין שיעור מהצער על מות תינוק, ולכן נגזר עליהם לגדול ורק אז למות [רש"י, מלבי"ם, מצודת דוד, אברבנאל]. מנגד, יש המסבירים כי הם יחיו עד שיהיו לאנשים כדי שיספיקו לחוות על בשרם את שפלותם ודלותם בעבודת הכהונה בטרם ימותו [רלב"ג].
עונש זה מבוסס על עיקרון של מידה כנגד מידה. מכיוון שבני עלי נהנו מכבוד וממעמד של כהנים יחידים אך ביזו אותו, נגזר על צאצאיהם שלא יהיו בהם זקנים ומנהיגים והם יראו כהן אחר שולט עליהם. מכיוון שחטאו בהיותם בחורים שזלזלו בתוכחת אביהם, צאצאיהם ימותו כבחורים. יתרה מזו, מכיוון שהם אכלו את בשר הקדשים בטרם עת ולפני הזמן הראוי, כך נגזר עליהם למות בטרם עת [אברבנאל].