כאשר הורים מקדישים את בנם האהוב לעבודת ה', נוצר חלל בביתם הפרטי. מתוך הכרה במסירות נפש זו, מעניק הכהן הגדול ברכה מיוחדת לבני הזוג, ומאחל להם להקים משפחה ענפה שתמלא את ביתם, בזכות מעלתם הרוחנית והקרבתם.
המילים וּבֵרַךְ עֵלִי אינן מתארות אירוע חד פעמי, אלא פעולה מתמשכת. בכל שנה כאשר אלקנה וחנה היו עולים למשכן, עלי היה מברך אותם מחדש [רש"י, רד"ק]. הברכה נבעה מכך שעלי התבונן בשמואל וראה כיצד הוא הולך וגדל בשלמות, ביראת שמים ובהכנה לרוח ה' [מצודת דוד, אברבנאל, מלבי"ם, אלשיך]. עלי הבין שחסידותו יוצאת הדופן של הנער נובעת מצדקותה של אמו, ולכן הדגיש בברכתו שה' ייתן לאלקנה זרע דווקא מִן הָאִשָּׁה הַזֹּאת, מתוך תפילה שכל ילדיהם העתידיים יהיו צדיקים, כשרים ואנשי חיל כמותו [רש"י, רד"ק, אברבנאל].
הפרשנים מציגים שתי גישות מרכזיות להבנת המילה תַּחַת בביטוי תַּחַת הַשְּׁאֵלָה אֲשֶׁר שָׁאַל, המבטא את השאלת הילד ומסירתו לה'. הגישה הראשונה רואה בכך תמורה מעשית: מכיוון שאלקנה וחנה מסרו את בנם לה' ואינם מגדלים אותו בביתם, הם זקוקים לילדים אחרים שיגדלו עמם, יישארו מיוחדים למשפחתם ולא למשכן, ויסייעו להם לעת זקנתם [רד"ק, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, הגישה השנייה מפרשת את המילה כלשון שכר. בעבור הזכות הגדולה שעשו בכך שהקדישו את בנם הנבחר לה', ה' יגמול להם בילדים נוספים [מצודת דוד, אברבנאל]. בנוסף, הברכה טומנת בחובה הגנה רוחנית. מכיוון שהבן הקיים מוקדש לה', הברכה נועדה להבטיח שהזרע העתידי יתקיים לאורך ימים וייוולד בזכות ההקפדה של אלקנה לעלות תמיד לרגל למשכן [אלשיך].
סיום הפסוק מתאר כי וְהָלְכוּ לִמְקוֹמוֹ. השימוש בלשון יחיד ולא בלשון רבים מלמד כי אלקנה וחנה הגיעו במקור מערים שונות, והעיר אליה שבו הייתה מקום מגוריו הספציפי של אלקנה [רד"ק, אברבנאל]. ההליכה המיידית לביתם מבטאת גם את ביטחונם המלא בברכת הכהן. הם לא השתהו במשכן אלא מיהרו לשוב למקומם, שכן באכסניה זרה אסור לקיים יחסי אישות, והם חפצו לקיים מיד את מצוות פרייה ורבייה כדי להביא לעולם את הילדים שהובטחו להם [מצודת דוד]. יתרה מזאת, עצם הזכות לבנים מיוחסת לאותה הליכה עקבית של אלקנה למקומו של ה' [אלשיך].