עלי הכהן מתעמת עם בניו לנוכח השמועות הקשות סביב התנהלותם במשכן, וניצב בפני האתגר להוכיחם על מעשים שסביר כי ינסו להכחיש. בדבריו, הוא בוחר בקפידה את מילותיו כדי לחסום כל אפשרות של התחמקות מצידם.
כאשר עלי שואל אותם למה הם עושים כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה, הוא משתמש בכ"ף הדמיון. הפרשנים [מלבי"ם, אלשיך] מסבירים כי עלי צפה מראש את תגובתם, שכן דרכו של עולם להפריז בשמועות רעות. לכן הוא אומר להם: גם אם לא עשיתם בדיוק את המעשים החמורים שההמון מייחס לכם, הרי שבהכרח עשיתם מעשים דומים להם בכיעורם, ומתוכם צמחה האשמה הגדולה והשם הרע שיצא לכם.
באשר לביטוי אֶת דִּבְרֵיכֶם רָעִים, ישנן שתי גישות מרכזיות. גישה אחת [ביאור שטיינזלץ] מפרשת זאת כתיאור של מעשיהם הרעים של הבנים. לעומת זאת, הגישה השנייה [מצודת דוד] מסבירה כי הכוונה היא לדברים הרעים שאנשים אחרים מדברים עליהם.
עלי מדגיש שהשמועות מגיעות מֵאֵת כָּל הָעָם אֵלֶּה. קהל זה מורכב מהאנשים הבאים להקריב זבחים במשכן וכן מתושבי העיר שילה [רד"ק, מצודת דוד]. הפרשנים מציגים מספר סיבות לכך שעלי נאחז בעדותו של העם כולו:
ראשית, כדי למנוע מבניו את האפשרות לדרוש לדעת מי בדיוק העיד נגדם, שכן כולם מעידים עליהם כאיש אחד [אברבנאל].
שנית, כדי להוכיח את אמיתות הטענות. לו היה מדובר בעלילת שקר, לא ייתכן שכל העם היה מסכים עליה מבלי שיימצא ולו אדם אחד שילמד עליהם זכות [מלבי"ם].
בנוסף, עלי מבהיר להם שאין מדובר בשמועות של אנשים פוחזים וקלי דעת שניתן להתעלם מהן, אלא באנשי אמת מכובדים, ולכן אסור להם להקל ראש בקול ההמון [אלשיך].
מתוך בחירתו של עלי לנסח את התוכחה בשם העם כולו, נלמדת גם הדרכה מוסרית לדרך ארץ: כאשר אדם שומע דברים טובים על חברו, ראוי שיאמר אותם בשם האדם הספציפי שאמר אותם. אך כאשר הוא נדרש להעביר דברי ביקורת או גנאי, עליו לומר אותם בשם אחרים באופן כללי, כפי שעשה עלי כשאמר שהדברים נשמעים מאת כל העם [אברבנאל].