ההבטחה האלוהית אינה נטולת תנאים, וכאשר מנהיגי העם מועלים בתפקידם, גם ברית שנכרתה לנצח יכולה להתבטל. כאן מציג ה' את ביטולה של הבטחה היסטורית למשפחת הכהונה, ומבסס כלל יסוד של צדק אלוהי בנוגע לכבוד ולקלון.
תחילה מתייחס ה' להבטחה המקורית באומרו אָמוֹר אָמַרְתִּי בֵּיתְךָ וּבֵית אָבִיךָ יִתְהַלְּכוּ לְפָנַי עַד עוֹלָם. הכוונה היא לזכות לשרת בכהונה הגדולה, שניתנה לבית עלי ולמשפחת אביו, בני איתמר [מצודת דוד, שטיינזלץ]. רוב הפרשנים [רש"י, רד"ק, אלשיך, אברבנאל] מסבירים את הרקע ההיסטורי לכך: במקור, הכהונה הגדולה הייתה מסורה לאלעזר הכהן ולבנו פנחס. אולם, בעקבות פרשת פילגש בגבעה, שבה העם חטא ופנחס ושאר הכהנים נמנעו מלהסתובב בערי ישראל ולהוכיח אותם, נלקחה מהם הכהונה. היא הועברה למשפחת איתמר ולעלי, מתוך כוונה שתיוותר בידם לעולם, בתנאי שיהיו צדיקים וילכו בדרך ה' [מלבי"ם].
אך המציאות טפחה על הפנים, ומשום שבני עלי חטאו, מכריז ה': וְעַתָּה נְאֻם ה' חָלִילָה לִּי. המילה חָלִילָה מבטאת לשון של גנאי ודבר שאין להעלותו על הדעת [מצודת ציון]. ה' מסיר את השגחתו ומבטל את ההבטחה שיישארו בכהונתם לנצח [מלבי"ם, שטיינזלץ].
מכאן עובר הפסוק לקבוע את העיקרון הרוחני: כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלּוּ. מי שמכבד את ה' יזכה לכבוד ממנו, ומי שמבזה אותו יאבד את כבודו ויהפוך לקלון [מצודת ציון]. מבחינה היסטורית, המשפט מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד רומז לפנחס, שכיבד את ה' כשקינא לו בחטא בעל פעור בשיטים. בזכות כך, הכהונה עתידה לחזור לזרעו. ואכן, בימי שלמה המלך גורש אביתר הכהן (מזרע עלי) מן הכהונה, ותחתיו מונה צדוק, שהיה מצאצאי פנחס [רש"י, מצודת דוד, רלב"ג, רד"ק, אברבנאל]. לעומת זאת, וּבֹזַי הם בני עלי שביזו את ה' במעשיהם [מצודת דוד].
הפרשנים מצביעים על הבדל דקדוקי ורעיוני עמוק בין שני חלקי המשפט. ה' אומר אֲכַבֵּד בלשון פעילה, אך אינו אומר "אקל" אלא יֵקָלּוּ בלשון סבילה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים [רש"י, רד"ק, מלבי"ם, אלשיך, אברבנאל] היא שכבודו של ה' הוא השגחה פעילה; עשיית טוב ומצוות מייצרת אור ושכר שמוענקים לאדם ישירות מאת ה'. אולם, לגבי הרשעים המבזים את ה', הוא אינו צריך להעניש אותם בקלון באופן פעיל. ברגע שה' מסלק את השגחתו מהם, הם מאבדים את מעמדם ונופלים אל הקלון והביזיון מעצמם. בנוסף, מובא כי ה' מחמיר בכבודם של צדיקים יותר מאשר בכבודו שלו: בעוד שצדיק עשוי לקלל באופן פעיל את מי שפוגע בו, ה' מאפשר למבזיו פשוט להיות מבוזים על ידי אחרים ולא פועל נגדם אקטיבית [רד"ק, אברבנאל].