אהבתה העמוקה של חנה לבנה שהוקדש לעבודת המשכן באה לידי ביטוי במעשה אימהי וסמלי כאחד. הבאת הבגד המיוחד מדי שנה ממחישה את הקשר הרציף של חנה עם שמואל, ומדגישה את כבודו של הנער כלפי עבודת הקודש, בניגוד מוחלט לזלזול שהפגינו בני עלי כלפי הכהונה [אברבנאל].
המילה וּמְעִיל מתארת בגד הדומה בצורתו למעיל של כהן גדול [מצודת ציון, אברבנאל], והוא נלבש על גבי שאר הבגדים כדרך הנזירים ואנשי הקודש [מלבי"ם]. הכתוב מדגיש כי זהו מעיל קָטֹן, כלומר תפור בדיוק למידותיו של הנער. בדרך כלל, בגד מסוג זה היה שמור לאנשים בוגרים בלבד, אך חנה הכינה אותו עבורו מתוך אהבה רבה ומתוך הכרה בכך שהוא משרת את פני ה' [רד"ק].
הביטוי מִיָּמִים יָמִימָה משמעו מדי שנה בשנה [רש"י]. הפרשנים נחלקו כיצד בדיוק התבצעה הבאת המעיל. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שחנה הייתה תופרת עבורו מעיל חדש בכל שנה, בהתאם למידות גופו שהלך וגדל [מצודת דוד, אברבנאל, רד"ק]. לפי גישה זו, הפועל תַּעֲשֶׂה מבטא פעולה מתמשכת וחוזרת של עשיית מעילים חדשים. מנגד, ישנה דעה ולפיה מדובר במעיל אחד שחנה הייתה מביאה עמה רק לכבוד החג. מכיוון ששמואל היה ילד ועלול היה להרוס את הבגד המכובד בימי החול, היא לא השאירה אותו אצלו, אלא הייתה מעלה אותו לשילה במועד ומחזירה אותו לביתה עד למועד הבא [רד"ק].
הבאת המעיל התרחשה בַּעֲלוֹתָהּ אֶת־אִישָׁהּ, כאשר חנה התלוותה לבעלה אלקנה לעלייה לרגל למשכן שילה, במטרה לִזְבֹּחַ אֶת־זֶבַח הַיָּמִים, שהוא הקורבן הקבוע שמשפחתם הייתה רגילה להקריב בכל שנה [מצודת דוד, שטיינזלץ].
מבחינה דקדוקית, המילה וְהַעַלְתָה מנוקדת בפתח באותיות ה"א ועי"ן כדי להקל על הקריאה, וההטעמה שלה היא מלרע, כלומר מוטעמת בסופה, באות תי"ו [רד"ק, מנחת שי].