פסוק זה, הנאמר מתוך תפילת חנה, מהווה אזהרה חריפה מפני גאווה ויוהרה, וטומן בחובו התייחסות עמוקה להשגחת ה' ולמקומו של האדם מול בוראו.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שחנה מפנה את דבריה כלפי אנשים יהירים המייחסים את הצלחתם לכוחם ועוצם ידם, ובאופן ספציפי כלפי פנינה צרתה שנהגה להכעיס ולהתגאות עליה. חנה מזהירה אותם: אַל תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ גְּבֹהָה גְבֹהָה – אל תרבו לדבר דברי גאווה ויומרנות. כפילות המילה נועדה להדגיש גאווה גדולה ומתמשכת [מצודת דוד]. היא מוסיפה ואומרת יֵצֵא עָתָק מִפִּיכֶם, כאשר מילת השלילה "אל" שבתחילת הפסוק חלה גם כאן, כלומר: אל יצא עתק מפיכם [רד"ק, מצודת דוד]. המילה עָתָק מפורשת כדבר חזק וקשה [רש"י, רד"ק, מצודת ציון], או כלשון סרה, סטייה ומרד [רש"י, ביאור שטיינזלץ].
מכאן עוברת חנה לנמק מדוע יש להימנע מגאווה: כִּי אֵל דֵּעוֹת ה'. ה' יודע הכול, ואין נסתר ממנו. הוא יודע את כל דעות בני האדם ואת צפונות לבם כאחד, מבלי שהדבר ייצור אצלו ריבוי או שינוי [רש"י, רד"ק, מצודת דוד].
ברובד הפילוסופי והתיאולוגי, הפרשנים רואים בפסוק התמודדות עם שאלות של השגחה, בחירה חופשית וידיעת ה'. יש המפרשים שהאזהרה לדבר גְּבֹהָה גְבֹהָה מכוונת נגד הפילוסופים הטוענים שה' מרומם וגבוה מדי מכדי להשגיח בעולם השפל [מלבי"ם, אלשיך]. אחרים רואים במילה עָתָק אזהרה מפני המחשבה המוטעית לפיה ידיעתו המוחלטת של ה' את העתיד שוללת את הבחירה החופשית של האדם ומבטלת את מושג השכר והעונש. על כך עונה הפסוק שה' הוא אכן "אל דעות", אך ידיעתו העליונה אינה מכריחה את פעולות האדם בפועל [אלשיך, חומת אנך].
סופו של הפסוק, ולא / וְלוֹ נִתְכְּנוּ עֲלִלוֹת, נכתב באות אל"ף אך נקרא באות וי"ו. המילה נִתְכְּנוּ משמעותה מניין וספירה [רש"י, מצודת ציון] או הכוונה וביסוס [רד"ק, ביאור שטיינזלץ], והמילה עֲלִלוֹת משמעותה מעשים.
הפרשנים משלבים את הקרי והכתיב ומציגים שתי זוויות מרכזיות:
הזווית הראשונה מתמקדת בכוחו של ה' מול חולשת האדם: לאדם לא נתכנו עלילות, שכן הוא אינו יכול להבטיח שמעשיו ותכנוניו יתקיימו אם ה' לא יחפוץ בכך; אך לוֹ (לה') לבדו נתכנו העלילות, כי הוא היחיד שיכול לעשות ככל העולה על רוחו [רד"ק, רלב"ג].
הזווית השנייה מתמקדת במשפט ובגמול: כל מעשי האדם נמנים, נשקלים ונערכים לפניו במדויק כדי לתת שכר ועונש [רש"י, מצודת דוד, חומת אנך]. עם זאת, מתוך רחמיו, אף על פי שה' יודע את מחשבות האדם, הוא מעניש רק על עֲלִלוֹת – כלומר על המעשים בפועל, ולא על מחשבות רעות שלא יצאו אל הפועל [צוארי שלל].
לבסוף, קיימים פירושים ייחודיים נוספים לפסוק. יש שלומדים מכאן הדרכה כיצד להלל את ה': אזהרה שלא להרבות בשבחיו של ה' יותר מדי באמצעות תארים (גְּבֹהָה גְבֹהָה), שכן הפה האנושי אינו יכול לסיים את שבחיו ועלול לצאת עָתָק, אך מותר וראוי למנות ולספר את ריבוי הנסים שעשה (נִתְכְּנוּ עֲלִלוֹת) [חומת אנך]. פירוש אחר לוקח את הפסוק לעולם התפילה, ומסביר כי זוהי הדרכה שלא להתפלל בקול רם מדי מחשש לטעות, אלא להתפלל בשפה רפה, בכוונת הלב ובדמעות [אהבת יהונתן].