דבריו של שמואל מפתיעים את שאול לחלוטין. אמנם את הבשורה על מציאת האתונות הוא מבין, אך הרמזים על העתיד המפואר המצפה לו מעוררים בו פליאה. תגובתו המיידית היא ניסיון להרחיק מעצמו את הגדולה, והיא משמשת בעיקרה כמענה נימוסי ועניו לדברי השבח המופלגים שהורעפו עליו.
שאול מציג את עצמו כבן ימיני, כלומר אדם משבט בנימין, שאותו הוא מתאר כמקטני שבטי ישראל – השבט הקטן והנחות ביותר מבין השבטים. הרקע ההיסטורי לכך נעוץ במלחמת פילגש בגבעה, שבעקבותיה כמעט הושמד השבט והפך לבזוי. למרות שהשנים חלפו ושרידי השבט השתקמו מאז, הוא עדיין נותר שבט קטן ביחס לשאר [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
על גבי נחיתות השבט, שאול מוסיף ומקטין את מעמדו האישי בתוך השבט עצמו, ומציין כי משפחתו היא הצעירה, כלומר הקטנה ביותר מכל משפחות בנימין. מתוך תחושת חוסר ראויות זו, הוא תמה ושואל ולמה דברת אלי כדבר הזה, כמי שמעיד על עצמו שאינו ראוי כלל למלוכה [מצודת דוד, רלב"ג].