הופעתה של משפחת המלוכה הראשונה בישראל נפתחת בתיאור שושלת יוחסין מפורטת, המדגישה כיצד מידות טובות, חסד ציבורי וגבורה אישית עוברים מדור לדור. בחירת המלך הראשון אינה מקרית, אלא נשענת על רקע משפחתי מוצק ועל השגחה עליונה המעלה את הראויים לכך, גם אם הם מגיעים מהשבט הקטן ביותר.
הכתוב פותח בציון מוצאו של קיש. המילה כתובה בתנ"ך בשתי מילים, מבן ימין, אך נקראת כמילה אחת, מִבִּנְיָמִ֗ין [מנחת שי, רד"ק]. חלוקה זו אינה מקרית והיא נועדה לשבחו של קיש. היא מדגישה כי הוא איש ישר השייך למהות החיובית של השם "בנימין" (בן הימין והכוח) כפי שקרא לו יעקב אבינו, ולא למהות הטרגית של השם "בן אוני" (בן צערי) שקראה לו רחל אמו. בנוסף, למרות ששבט בנימין סבל מחרפה גדולה בעקבות מעשה פילגש בגבעה, קיש השתייך לשושלת של אנשים צדיקים שלא היה בידם למחות או למנוע את אותו החטא [חומת אנך, אברבנאל].
הפסוק מונה את אבותיו של קיש עד לאחד מראשי השושלת השבטית [ביאור שטיינזלץ], וחותם בתואר בן איש ימיני, שמשמעותו בן לאדם גדול ומכובד משבט בנימין [מצודת דוד].
באשר לזהותו של סבו של שאול, אֲבִיאֵל, מתעוררת סתירה לכאורה מול ספר דברי הימים, שם נכתב כי שמו היה נר. הפרשנים מסבירים כי מדובר באותו אדם אשר נשא שני שמות. שמו העיקרי היה אביאל, אך הוא כונה "נר" משום שהיה נוהג להדליק נרות במבואות וברחובות חשוכים לטובת הרבים. לאותו אביאל-נר היו שני בנים: האחד נקרא קיש (אבי שאול), והשני נקרא נר על שם אביו (והוא אביו של שר הצבא אבנר) [רד"ק, אברבנאל, מלבי"ם].
קיש מתואר בפסוק כתואר גִּבּוֹר חָיִל, ביטוי המעיד על כוח פיזי, אומץ לב, וכן על עושר ומעמד נכבד [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
נתונים משפחתיים אלו מסבירים מדוע בחר ה' דווקא בשאול למלוכה. השילוב בין זכותו של הסב אביאל שהאיר את הדרך לרבים, לבין גבורתו של האב קיש, יצר תשתית ראויה למנהיגות. גבורת האב מולידה באופן טבעי גבורה ואומץ לב בבן, תכונות הנדרשות למלך שתפקידו להושיע את ישראל [מלבי"ם, אברבנאל].
סביב בחירתו של מלך משבט בנימין מתקיים דיון פרשני עמוק, לאור ברכת יעקב ליהודה "לא יסור שבט מיהודה". בעוד שיש מי שסברו (כדוגמת הרמב"ן) שבחירת שאול הייתה רק מלכות שעה זמנית מתוך כעס על עצם בקשת העם למלך, הרי שהגישה החולקת והנחרצת קובעת כי ה' בחר בשאול באופן שלם ולכתחילה, מתוך כוונה שמלכותו תתקיים לנצח. לפי גישה זו, ברכת יעקב ליהודה התייחסה להנהגה וגדולה כללית, ולא למלוכה בלעדית. הבחירה בשאול משבט בנימין – השבט הקטן והבזוי ביותר באותה עת – נועדה להראות כי ה' מקים מנהיגים מן השפל, כדי שהמלך לא יתגאה בייחוסו ויבטח רק בה'. אילולא חטא שאול, מלכותו הייתה עוברת לזרעו לעולם, והברית שנכרתה מאוחר יותר עם דוד וזרעו הייתה פרס אישי על צדקת דוד, ולא זכות אוטומטית של שבט יהודה [אברבנאל].