הצעת הנער לשאול בעצת הנביא משלבת פתרון מעשי לחיפוש האבוד עם הבנה של ההשגחה המכוונת את צעדיהם. הנער מפנה את תשומת הלב לכך שישנו איש אלהים, כלומר אדם קדוש ונביא, הנמצא בעיר הזאת הסמוכה אליהם, הלא היא העיר רמה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
הנער מתאר אותו כאיש נכבד, שגדולתו מתבטאת בכך שכל אשר ידבר בוא יבוא – כלומר, דברי נבואתו מתקיימים במלואם. הפרשנים מסבירים מדוע היה צורך להדגיש זאת; באותה תקופה נבואת האמת הייתה נדירה, והיו מצויים קוסמים, חוזים בכוכבים ובעלי אוב שאמנם חזו לעיתים את העתיד, אך פעמים רבות שיקרו וכזבו [רד"ק, אלשיך]. בנוסף, היו אנשי אלוהים נכבדים שלא ידעו להגיד עתידות ולגלות תעלומות, ולעומתם קוסמים שידעו לגלות אבדות אך הפנייה אליהם הייתה כרוכה בקלון ובאיסור. לכן, הנער מדגיש כי איש זה משלב את שתי המעלות: הוא צדיק ונכבד, וגם דבריו מתקיימים במדויק תמיד, ולכן ראוי ומותר להתייעץ עמו [מלבי"ם, אלשיך].
מטרת ההליכה אל הנביא היא אולי יגיד לנו את דרכנו אשר הלכנו עליה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה לבירור מעשי: לאיזו דרך עליהם לפנות כעת כדי למצוא את האתונות, ומה עלה בגורלן של הבהמות שבשבילן טרחו והלכו את כל הדרך הזו. עם זאת, יש המזהים כאן תובנה עמוקה יותר. מסע החיפושים היה חריג ולא טבעי, שכן אין זה סביר שחמור יתעה במשך שלושה ימים על פני גבולות רבים מבלי שאיש יאסוף אותו לביתו. מכאן הסיק הנער שה' הוא שהכווין את דרכם למטרה נסתרת, והוא מקווה שהנביא יגלה להם את הסיבה האמיתית שלשמה יצאו למסע הזה, שלבסוף אכן התברר כמסע אל המלוכה [אלשיך, מלבי"ם].
מבחינה דקדוקית ומסורת הטקסט, המילים בוא יבוא נכתבות שתיהן בכתיב מלא עם האותיות וי"ו ואל"ף, ובמילה שם (בצירוף נלכה שם) האות שי"ן מנוקדת בדגש [מנחת שי].