כאשר שאול ונערו שוקלים לפנות אל הרואה כדי לבקש את עזרתו במציאת האתונות, הם נתקלים בקושי מעשי המבוסס על מוסכמות התקופה. הפנייה לאדם חשוב או בקשת סיוע לוותה בנוהג ברור של הבאת מתנה, וכעת הם מוצאים את עצמם בידיים ריקות.
הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא ששאול לא הכיר את מידותיו וגדולתו של שמואל. הוא הניח שהנביא פועל בדומה לקוסמים ולרואים הרגילים, הדורשים תשלום ושכר טרחה עבור שירותיהם והתבודדותם [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם]. בנוסף לכך, היה זה נימוס בסיסי שאין מופיעים לפני אדם גדול מבלי להביא לו מנחה כדי לחלוק לו כבוד, בבחינת "לא יראו פניי ריקם" [מלבי"ם, אברבנאל].
בבואם לבחון מה יוכלו לתת, שאול מציין כי הַלֶּחֶם אָזַל, כלומר נגמר והתכלה [מצודת ציון]. הפרשנים נחלקו בהבנת אזכור הלחם בהקשר זה. דעה אחת גורסת כי לו היה נשאר בידם לחם מצידת הדרך, היו מגישים אותו עצמו כמתנה צנועה, שכן עבור טרחה קלה של חיפוש אתונות די היה בתשלום מועט [מצודת דוד, מלבי"ם]. לעומת זאת, פרשנים אחרים קובעים כי לא יעלה על הדעת שיתנו לנביא לחם כמתנה. לשיטתם, חסרון הלחם מוזכר רק כהוכחה לחוסר הכל שלהם: אם אפילו מזון בסיסי לדרך אין להם, ואין בידם כסף לקנות צידה, קל וחומר שאין להם אמצעים להביא מתנה ראויה לנביא [רד"ק, אברבנאל].
שאול ממשיך וקובע כי וּתְשׁוּרָה אין להביא. המילה תשורה מבוארת כדורון, מנחה או דבר ראוי והגון שמביאים בעת ראיית פניו של מלך או אדם חשוב [רש"י, רד"ק, מצודת ציון]. יש מן הפרשנים המצביעים על כך ששאול מחלק את דבריו לשניים ומבחין בין סוגי התשלום: אם היה מדובר רק בתשלום על טרחתו של איש רגיל, אולי היה די בדבר קל, אך מכיוון שמדובר ב"איש אלוהים", נדרשת תשורה חשובה ומשמעותית התואמת את מעמדו של המקבל, ומתנה בסדר גודל כזה לחלוטין אין ברשותם [מלבי"ם, אלשיך].