בסעודת זבח חגיגית, אורח אלמוני משבט בנימין מוצא את עצמו לפתע במרכז תשומת הלב, וזוכה לכבוד השמור למכובדים ביותר. מעמד זה טומן בחובו רמזים ראשונים לייעודו המלכותי.
כאשר הטבח מגיש את המנה לשאול, הוא עושה זאת בהרמת ידיים כדרך שמכבדים אנשים חשובים, ומפריש אותה משאר מנות הסעודה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. המנה המוגשת היא אֶת הַשּׁוֹק וְהֶעָלֶיהָ, שפירושה השוק והירך שעליה [רש"י, מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. יש הסבורים כי מדובר בנתחים המובחרים ביותר, כמו האליה או החזה [רד"ק, אלשיך], שהם חלקים השמורים בדרך כלל לכוהנים או למברך על הזבח, והם מוגשים כעת לשאול כאות הוקרה מיוחד [מלבי"ם, רש"י].
שמואל פונה לשאול ואומר לו הִנֵּה הַנִּשְׁאָר. הוא מבהיר לשאול כי אל לו לחשוב שמדובר בשאריות שהותירו שאר הקרואים, אלא להפך, זוהי מנה מובחרת שהוצבה והוצפנה מראש במיוחד עבורו [רש"י, רד"ק, מצודת דוד]. הגשת הנתחים הטובים ביותר מוכיחה לשאול כי הוא למעשה האורח המרכזי [אלשיך]. בהמשך אומר לו שמואל שִׂים לְפָנֶיךָ אֱכֹל. מאחר שמדובר בנתח גדול שלא נהוג לאוכלו לבד, שמואל מציע לשאול לחתוך ולסדר את המנה לפניו, כדי שיוכל לכבד בה גם את נערו או את הקרואים היושבים סביבו [אלשיך, רלב"ג].
שמואל מסביר כי המנה הוכנה מראש, כִּי לַמּוֹעֵד שָׁמוּר לְךָ, כלומר היא נשמרה לזמן המיועד של הגעתך [מצודת ציון, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. באומרו לֵאמֹר הָעָם קָרָאתִי, חושף שמואל כי כבר כאשר הורה לטבח להכין את הסעודה עבור העם שהוזמן, הוא פקד עליו לשמור את המנה הזו לשאול [רש"י, רד"ק]. במובן עמוק יותר, שמואל רומז לשאול כי כל האירוע והזמנת הציבור נעשו אך ורק לכבודו ולמענו [אלשיך, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים כי דברים אלו רומזים לעתיד, וכי שמואל מורה לשאול להמתין למועד בשנה הבאה שבו תתגלה מלכותו [רלב"ג].
המעמד מסתיים במילים וַיֹּאכַל שָׁאוּל עִם שְׁמוּאֵל בַּיּוֹם הַהוּא. שאול, שאמנם לא הבין מדוע הוא זוכה לכבוד כה רב, נענה להזמנה [ביאור שטיינזלץ]. כדי להעצים את כבודו של שאול לעיני הכל, שמואל חורג ממנהגו ויושב לאכול עמו מאותה המנה [אלשיך], בסעודה חגיגית שנמשכה לאורך כל היום כולו [מלבי"ם].