מפגשם של שאול ונערו עם הנערות השואבות מים הופך שאלה פשוטה על מקום הימצאו של הנביא לתשובה מפורטת ודחופה. תשובתן הארוכה של הנערות משקפת אווירה של ציפייה ומדגישה את ההתרחשות המיוחדת בעיר באותו היום.
הנערות פותחות את תשובתן במילה יֵּשׁ, כלומר הוא ישנו [ביאור שטיינזלץ], אך במקום להסתפק בכך, הן מאריכות בדברים שלא נשאלו עליהם [מלבי"ם]. על פי המדרש, המילה יֵּשׁ אינה רק אישור להימצאו, אלא רמז לענן כבוד שהיה קשור על פתח ביתו של שמואל, בדומה לענן שליווה את משה ואהרן, וכך יכלו לזהות את מקומו [רד"ק, אברבנאל].
אף על פי שהנערות עונות תחילה לשני האנשים, הן עוברות מיד לפנות בלשון יחיד: הִנֵּה לְפָנֶיךָ. הפרשנים מסבירים כי הפנייה התמקדה בשאול משום שהוא היה המכובד והעיקרי מבין השניים [רד"ק], או משום שהנערות הבינו בחושיהן שהוא האדם החשוב שלכבודו נערך הזבח [אלשיך]. משמעות הביטוי היא הצבעה פיזית על ביתו של הנביא שנמצא ממש מולו [מצודת דוד], או ציון העובדה שכעת קל ונוח לגשת לדבר עמו [מלבי"ם].
הנערות מאיצות בשאול, מַהֵר עַתָּה. גישה אחת מסבירה שהדחיפות נובעת מכך ששמואל עומד לרדת מן העיר כדי לעלות לבמה, ואם שאול יזדרז הוא יפגוש אותו בדיוק בדרך [אלשיך]. גישה אחרת רואה בכך שעת כושר נדירה: מאחר ששמואל רק הגיע, כִּי הַיּוֹם בָּא לָעִיר, אנשי העיר נותנים לו לנוח ועדיין לא מטרידים אותו בשאלות ומשפטים. בנוסף, מכיוון שכולם עסוקים בהכנות לזבח, שמואל נמצא כעת לבדו וזו ההזדמנות של שאול האורח לשוחח עמו ביחידות [מלבי"ם].
ההתרחשות המרכזית בעיר מוסברת במילים כִּי זֶבַח הַיּוֹם לָעָם בַּבָּמָה. ה-זֶבַח הוא סעודה חגיגית [ביאור שטיינזלץ] או קורבן קבוע לאותו יום [מצודת דוד], וה-בָּמָה היא מבנה מורם או תל שבו זובחים לה' [ביאור שטיינזלץ]. באותה תקופה, לאחר חורבן המשכן בשילה, הותרה ההקרבה בבמות מקומיות. היו אלו זבחי שלמים שכל אדם יכול לאכול מהם, ואנשי העיר היו מתכנסים לאכול אותם יחד במעין מסיבה [רד"ק]. אולם, מאחורי הקלעים פעל תכנון אלוהי מדויק: ה' הורה לשמואל יום קודם לכן להכין את הזבח ולהזמין קרואים, הכול כדי לחלוק כבוד למלך הראשון של ישראל שעתיד להגיע, כך שהסעודה הוכנה מראש במיוחד לקראתו [אלשיך].