ברגע של התלבטות בחיפוש אחר האתונות האובדות, מתגלה מסירותו של הנער המלווה את שאול, המציע פתרון מעשי מתוך כיסו הפרטי כדי לאפשר את הפנייה לנביא. הדיאלוג בין שאול לנערו ממשיך להתפתח, כאשר המילים וַיֹּסֶף הַנַּעַר לַעֲנוֹת מצביעות על כך שמדובר בהמשך ישיר לתשובתו הקודמת של הנער; לאחר שהציע ללכת לאיש האלוהים ושאול תמה מה יביאו לו כתשורה, הוסיף הנער מענה לבעיה זו [רד"ק].
הנער מכריז הִנֵּה נִמְצָא בְיָדִי, כלומר, מדובר בכסף אישי משלו [מצודת דוד]. הסכום שברשותו הוא רֶבַע שֶׁקֶל כָּסֶף, המטבע המוכר כ"זוז" אחד של כסף [רש"י, רד"ק], שהוא סכום קטן וזעום למדי [ביאור שטיינזלץ]. מעניין לשים לב לפער הלשוני בדברי הנער: הוא אומר וְנָתַתִּי בלשון יחיד, שכן המעות יוצאות מכיסו הפרטי, אך מבקש וְהִגִּיד לָנוּ אֶת דַּרְכֵּנוּ בלשון רבים, משום שהתשובה נחוצה לשניהם יחד [אברבנאל].
הפרשנים מתחבטים בשאלה כיצד יעלה על הדעת להציע סכום כה פעוט לאדם דגול כמו שמואל, שהיה שופט ומנהיג על כל ישראל. גישה אחת תולה זאת בתמימותם ובחוסר הבנתם של שאול ונערו, שלא שיערו נכונה את מעלתו העצומה של שמואל [אברבנאל]. לעומת זאת, יש המפרשים שהדבר נבע מחישוב מעשי: הנער הציע שהוא עצמו ייגש אל הנביא וישלם לו את שכר טרחתו בגין המידע, שכן בעוד ששאול, כאדם מכובד, היה נדרש להביא תשורה הולמת, נער משרת פטור מכך ודי בסכום צנוע [מלבי"ם].
מזווית רוחנית ועמוקה יותר, מוסבר כי מטרת התשורה לנביא כלל אינה כלכלית או לשם תענוג, שהרי אין זה מדרכו של אדם שלם לבקש מתנות. נתינת המטבע נועדה אך ורק כדי ליצור קשר בין השואל לנביא, ולסייע לנביא לרכז את מחשבתו ולהתבודד בעניינו הספציפי של נותן המתנה, בדומה ליצחק שביקש מטעמים מעשיו כדי למקד את מחשבתו לקראת הברכה. עם זאת, במקרה של שאול, שמואל כלל לא היה זקוק לאמצעי מיקוד זה, שכן ה' כבר הודיע לו מראש על בואו של שאול וייעד אותו למלוכה [רלב"ג].