במפגש הגורלי בין שמואל לשאול, הנביא מקדים ומשיב לשאול על שאלתו בטרם נשאלה, ובכך מוכיח לו את כוחו כרואה. כאשר שמואל מזכיר את האתונות שאבדו שְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים, הכוונה אינה בהכרח לזמן שעבר מאז שאבדו, אלא למשך הזמן שבו שאול כבר מחפש אחריהן [רד"ק].
שמואל מורה לשאול אַל תָּשֶׂם אֶת לִבְּךָ לָהֶם, כלומר, אין לו סיבה להמשיך לדאוג לאתונות או לחפש אחריהן [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הנביא מנמק זאת בשתי סיבות משלימות. הסיבה הראשונה והמעשית היא כִּי נִמְצָאוּ. עצם גילוי המידע הזה, ששאול כלל לא הספיק לבקש, מאמת את מעמדו של שמואל כנביא [ביאור שטיינזלץ, אברבנאל].
הסיבה השנייה עמוקה יותר וטמונה בהמשך דבריו של שמואל: וּלְמִי כָּל חֶמְדַּת יִשְׂרָאֵל. המילה "חמדת" מתפרשת כאוצרות, הנכסים והכבוד של העם [ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסכימים כי במשפט זה טמון רמז ברור ומובהק לכך ששאול עתיד למלוך. שמואל למעשה אומר לשאול כי אין זה ראוי שידאג לאובדן של כמה אתונות, כאשר כל המלוכה וכל אוצרות ישראל עתידים ליפול בחיקו ובחיק משפחתו [מלבי"ם, מצודת דוד, אברבנאל].
רמז פתאומי זה לגדולה עתידית מבהיל את שאול. הוא מתקשה לקבל את הדברים בשל מוצאו ממשפחה צעירה משבט בנימין הקטן, אך שמואל אינו משיב לו על תמיהתו במילים, אלא במעשים, ולוקח אותו מיד אל לשכת הקרואים כדי לחלוק לו כבוד מלכים לעיני כולם [אברבנאל].