ההנהגה הדתית פותחת במהלך משפטי כדי להשתיק קול שחולק עליה. הכהנים ונביאי השקר דורשים להוציא להורג את ירמיהו, ופונים אל ההנהגה הפוליטית ואל הציבור הרחב כדי להשיג הרשעה.
הדרישה להטיל על ירמיהו מִשְׁפַּט מָוֶת נובעת מהחשד כי בדה את הדברים מלבו וכי הוא נביא שקר [מצודת דוד]. נביאי השקר, שניבאו את ההיפך מירמיהו, הכחישו את דבריו וטענו כי ה' כלל לא שלח אותו, ולכן הם דרשו מהשרים לדון אותו למוות על פי שורת הדין [מלבי"ם]. עילת התביעה היא כִּי נִבָּא אֶל הָעִיר, כאשר משמעות המילה "אל" בהקשר זה היא על העיר, כלומר נבואת חורבן ופורענות על ירושלים [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
הפנייה נעשית אל השרים ואל העם, אך מתברר כי ישנו פער במניעים של הקבוצות השונות. העם נכח במקום בעיקר מתוך סקרנות, כשהדעות בתוכו חלוקות בעד ונגד הנביא [ביאור שטיינזלץ]. מעבר לכך, בעוד שהכהנים והנביאים דרשו את מותו בנימוק המשפטי שהוא נביא שקר, העם לא בהכרח הסכים עם טענה זו. העם היה מוכן להרוג את ירמיהו רק כדי לסלק את הנזק והפחד שעוררו נבואות הפורענות שלו, ואפילו אם מדובר בנביא אמת [מלבי"ם].
ההכרזה כַּאֲשֶׁר שְׁמַעְתֶּם בְּאָזְנֵיכֶם מתייחסת לאופן שבו הגיעו הדברים לאוזני הנוכחים, אך ישנו הבדל בין השומעים: העם שמע את הנבואה ישירות מפי ירמיהו, בעוד שהשרים שמעו על כך מפי אנשים שסיפרו להם את הדברים [מצודת דוד].
מבחינה לשונית, המילה וְהַנְּבִאִים נכתבה בכתיב חסר ללא האות יו"ד הראשונה, בניגוד למילים סמוכות בטקסט שנכתבו בכתיב מלא [מנחת שי].