עם סיום מסירת דבר ה', שאותו זעק ירמיהו ככל הנראה בקול גדול, התעוררה נגדו התקוממות כללית ומיידית [ביאור שטיינזלץ]. הקהל החליט לפעול באלימות, והמילה ויתפשו מלמדת כי הם אחזו בו בכוח ובחזקה [מצודת דוד, מצודת ציון].
ההתקוממות הקיפה את כל שדרות העם וההנהגה, כאשר לכל קבוצה היה מניע משלה למהלך: הכהנים פעלו מתוקף תפקידם כממונים על הסדר בבית המקדש, והנביאים התנגדו לירמיהו משום שהם עצמם הפיצו בקרב העם חזון שונה לחלוטין של חירות ועצמאות [ביאור שטיינזלץ].
השתתפותו של כל העם בדרישה להוציא את ירמיהו להורג נושאת משמעות עמוקה ומורכבת. ההסבר להתאגדות ההמון סביב הכהנים אינו נובע מחוסר אמונה בנביא. למעשה, העם כלל לא חשב שירמיהו הוא נביא שקר שבדה את הנבואה מלבו, אלא הם האמינו באמת ובתמים כי ה' הוא ששלח אותו. רצונם להמיתו, שלא על פי שורת הדין, נבע אך ורק מהרצון להשתיק את קולו; הם סירבו לשמוע את דברי ה' ואת תוכחתו, ולכן קיוו לסלק את המוכיח עצמו כדי שלא יישאר מי שיתרה בהם [מלבי"ם].
לאור זאת, הקריאה מות תמות לא הייתה קללה בעלמא או איום של כעס חולף, אלא החלטה מוחלטת וקביעה מעשית שההמון התכוון להוציא אל הפועל באופן מיידי [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].