שאלת חורבנה המוחלט של הארץ מוצגת כחידה עמוקה, המופנית אל גדולי הרוח וההנהגה. הכתוב מחפש מענה לשאלה הקשה, כאשר מִֽי־הָאִ֤ישׁ הֶחָכָם֙ מתייחס לאדם המסוגל להבין את הדברים מתוך שכלו ותבונתו העצמית, ואילו וַאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר פִּֽי־ה׳ אֵלָיו מתייחס לנביא המקבל את התשובה ישירות מאת ה׳ [רד"ק, מצודת דוד]. האתגר המשותף לשניהם הוא להסביר עַל־מָה֙ אָבְדָ֣ה הָאָ֔רֶץ ומדוע באה פורענות כה קשה [רש"י, ביאור שטיינזלץ].
המילה נִצְּתָ֥ה מתפרשת מלשון ציה, יובש ושממה [מצודת ציון]. התמיהה מתעצמת לנוכח חומרת ההרס: מדוע הארץ חרבה עד כדי כך שהפכה למדבר שומם לחלוטין מִבְּלִ֥י עֹבֵֽר, באופן שנראה כי אבדה מן היישוב לגמרי ואין לה תקווה להשתקם [מלבי"ם].
הפרשנים עומדים על קושי מהותי: הרי עוונותיהם החמורים של העם היו גלויים ומפורסמים לכל, אם כן מדוע החכמים והנביאים עמדו חסרי אונים מול השאלה, עד שה׳ בעצמו נאלץ להשיב עליה?
גישה אחת מסבירה כי השאלה לא נסובה על עצם העונש והגלות, אלא על תופעה פלאית של התכווצות פיזית של הארץ. בזמן שעם ישראל עסק בתורה לשמה, קדושת התורה גרמה לארץ ישראל להתרחב הרבה מעבר למידותיה הטבעיות. החכמים והנביאים תמהו על כך שהארץ איבדה את ממדיה העצומים והצטמצמה לשטח קטן. על כך השיב ה׳ שהסיבה היא שהעם הפסיק לברך על התורה וללמוד אותה לשמה, והתייחס אליה כאל קריאת סיפורים בעלמא. משנסתלקה הקדושה, אבדה גם ההתרחבות הנסית של הארץ [נחל שורק, חומת אנך].
גישה נוספת תולה את אובדן הארץ בזכות הקיומית עליה, הנובעת מהכרת הטוב לה׳. חז"ל קבעו שהארץ אבדה משום שלא בירכו על התורה תחילה. מכך ניתן להסיק קל וחומר: אם העם זלזל בברכת התורה, שהיא חיי נצח, ברור שגם לא בירך על הנאות העולם הזה. מכיוון שלפני הברכה הארץ שייכת לה׳ בלבד, ורק לאחריה היא ניתנת לבני אדם, הרי שבהיעדר ברכות איבדו ישראל את זכותם על הארץ והיא נלקחה מהם [חנוכת התורה].
מעבר לכך, השממה המוחלטת של הארץ משקפת את ההתנתקות המוחלטת של העם מהתורה. הארץ לא חרבה רק בגלל חטאים נקודתיים, אלא משום שהעם עזב את התורה בכל הרמות: הם איבדו את האהבה והחשק אליה, פסקו מלקיים אותה אפילו מתוך יראה, ולבסוף עזבו גם את ההרגל והמעשה, והלכו אחר שרירות ליבם לעבוד אלילים זרים [מלבי"ם, צאינה וראינה].